רבי אשתורי הפרחי (נולד בפרובנס בערך 1280 ונפטר בארץ ישראל בערך בשנת 1355)  מספר, בספרו 'כפתור ופרח' (פרק ו) על כך שרבי יחיאל מפריז בא לירושלים על מנת להקריב בה קרבנות. הקרבה זו כרוכה במספר שאלות הלכתיות, והכפתור ופרח דן בחלקן.

מאז ימי הכפתור ופרח, דנו עוד מספר אחרונים בסוגיה זו – הנודע ביהודה (קמא, או"ח סימן לה) והמהר"ץ חיות (שו"ת, סימן עו  –  קונטרס בשם 'עבודת המקדש'). אולם, מי שניסה להוביל מהלך משמעותי לחידוש העבודה היה הרב קלישר (1795–1874), בספרו 'דרישת ציון'. לדעתו, הגאולה צריכה לבוא בדרך הטבע, ולא בצורה ניסית, והוא קרא לחידוש עבודת הקרבנות, ודן בהרחבה בפתרונות לבעיות העומדות על הפרק בעניין (סקירה קצרה של תולדות הדיון בשאלת חידוש העבודה בזמן הזה ניתן למצוא כאן וכאן).

כמה מגדולי ישראל בדורו ובדורות אחרים התכתבו עמו. כמה בעיות עיקריות עומדות לנגד הדנים בסוגיה זו: האם צריך לבנות את בית המקדש קודם שמתחילים להקריב קרבנות, זיהוי מקום המזבח, האם ניתן להקריב קרבנות כאשר כולנו טמאים, האם ייחוס הכהנים מספיק, וכיצד לייצר את בגדי הכהונה.

לא באתי להכריע בשאלה זו אלא רק לשרטט בקצרה כמה מהיסודות הקשורים לכל אחת מהסוגיות האלו. ויהי רצון שיתקיים בנו מה שנאמר  ”אמר הקב"ה הואיל ואתם מתעסקין בו, כאילו אתם בונים אותו“.

בסופו של מאמר זה אני מפנה למספר ספרים, שו"תים ואתרים שמהם יוכל להעמיק כל הרוצה בכך.

בנין הבית כתנאי להקרבת קרבנות

עיון קל בספר עזרא מראה לכאורה, שהדבר אינו כך. קבוצת העולים הראשונה שהגיעה אחרי הכרזת כורש, בראשותם של ששבצר וישוע בן יהוצדק הכהן בונים מזבח ומתחילים להקריב עליו קרבנות בתחילת חודש תשרי, ורק לאחר שנה הם התחילו בתהליך בנין בית המקדש, תהליך שנמשך עוד מספר שנים, והושלם רק בימיו של המלך דריווש. אם כן, לכאורה הקרבת קרבנות אינה דורשת הקמת המקדש קודם לכן. אלא שהתנאים נחלקו בשאלה זו (עדויות פרק ח משנה ו):

אמר רבי אליעזר שמעתי כשהיו בונים בהיכל עושים קלעים להיכל וקלעים לעזרות אלא שבהיכל בונים מבחוץ ובעזרה בונים מבפנים.
אמר רבי יהושע שמעתי שמקריבין אף על פי שאין בית ואוכלים קדשי קדשים אף על פי שאין קלעים קדשים קלים ומעשר שני אף על פי שאין חומה שקדושה ראשונה קדשה לשעתה וקדשה לעתיד לבא.

לדעת  רבי אליעזר, אף שלא היה בנין בנוי מאבנים, בנו בימי עזרא קלעים שישמשו כמחיצות. אולם לדעת רבי יהושע, קדושת בית המקדש בימי שלמה קדשה לשעתה וקדשה לעתיד לבוא, ולכן אין צורך בבנין המקדש כדי להתחיל להקריב קרבנות.

להלכה, פסק הרמב"ם (בית הבחירה ו) כדעת רבי יהושע:

הלכה יד: כל מקום שלא נעשה בכל אלו וכסדר הזה [=תהליך הקידוש המתואר בהלכות הקודמות] אין קדוש גמור. וזה שעשה עזרא שתי תודות זכרון הוא שעשה, לא במעשיו נתקדש המקום, שלא היה שם לא מלך ולא אורים ותומים. ובמה נתקדשה? בקדושה ראשונה שקדשה שלמה שהוא קידש העזרה וירושלים לשעתן וקידשן לעתיד לבא. הלכה טו: לפיכך מקריבין הקרבנות כולן אף על פי שאין שם בית בנוי, ואוכלין קדשי קדשים בכל העזרה אף על פי שהיא חריבה… שהקדושה ראשונה קדשה לשעתה וקדשה לעתיד לבא.

אבל הראב"ד במקום חולק, ופוסק שקדושה ראשונה לא קידשה לעתיד לבוא:

…אלמא למ"ד קדושה ראשונה לא קדשה לעתיד לבא לא חלק בין מקדש לירושלים לשאר א"י. ולא עוד, אלא שאני אומר שאפילו לרבי יוסי דאמר קדושה שנייה קדשה לעתיד לבא לא אמר אלא לשאר א"י אבל לירושלים ולמקדש לא אמר לפי שהיה יודע עזרא שהמקדש וירושלים עתידים להשתנות ולהתקדש קידוש אחר עולמי בכבוד י"י לעולם כך נגלה לי מסוד ה' ליראיו לפיכך הנכנס עתה שם אין בו כרת.

אם כן, לפי הרמב"ם אין בעיה להקריב קרבנות גם בהעדר מבנה המקדש. אולם לדעת הראב"ד, לכאורה העניין בעייתי.

הרב קלישר (דרישת ציון מאמר שלישי חלק ראשון) כותב, שלדעת הראב"ד, אם קדושת המקדש בטלה, שוב מותר להקריב בבמות, ואם כן, יהיה מותר להקריב במזבח במקומו ממה נפשך – לדעת הרמב"ם, משום שאין צורך במקדש, ולדעת הראב"ד, כיוון שמותר להקריב בבמה בזמן הזה.

אמנם, יש לדעת שדברי הרב קלישר נסתרים מהתוספות (מגילה י. ד"ה ומאי) שכותבים במפורש, שגם לדעת רבי אליעזר שקדושה ראשונה לא קידשה לעתיד לבוא, הרי שאיסור הבמות לא פסק מאז שנבנה בית המקדש בירושלים.

הקרבת קרבנות בטומאה

בעיה נוספת שדנו בה הפוסקים היא השאלה אם ניתן להקריב את הקרבנות היום, כשאנו טמאים.

הלכה היא, שטומאה דחויה בציבור, כמבואר במשנה בתמורה (פרק ב משנה א). וכך נפסק גם ברמב"ם (הלכות ביאת מקדש פרק ד הלכה י):

כל קרבנות הציבור קבוע זמנם, לפיכך כולן דוחין את השבת ואת טומאת המת.

אלא שבהמשך הפרק כתב הרמב"ם:

הלכה יד: היו מקצת בית אב טמאים ומקצתם טהורים אף על פי שרובן טמאי מת לא יקריבו אלא הטהורים, היה כל בית האב טמאי מת יביאו בית אב אחר, היתה כל המשמרה טמאי מת מחזירין על משמרה אחרת, אם היו רוב הכהנים הנכנסין שם בירושלים בזמן הקבוע טמאין יעשו בטומאה.
הלכה טו: ומפני מה מחזירין על הטהור מבית אב אחר, מפני שהטומאה לא הותרה בציבור אלא באיסורה עומדת ודחויה היא עתה מפני הדחק, ואין דוחין כל דבר הנדחה אלא במקום שאי אפשר ומפני זה צריכה ציץ לרצות עליה.

הרמב"ם מבאר את המושג 'טומאה דחויה בציבור'. כשאומרים 'דחויה' ולא 'הותרה', הכוונה היא, שהאיסור קיים, אלא שהוא נדחה מפני צורך אחר, במקרה שלנו, הקרבת קרבנות הציבור. הרמב"ם מוסיף, שכיוון שהאיסור קיים, הוא דורש כפרה, שמתבצעת ע"י הציץ של הכהן הגדול.

וכן כתב הרמב"ם גם לעיל באותו הפרק (הלכה ז):

וכן הציץ מרצה על טומאת דברים הקרבין שנאמר והיה על מצח אהרן ונשא אהרן את עון הקדשים, אבל אינו מרצה על טומאת הנאכלין, ולא על טומאת האדם שנטמא בטומאה ידועה, אלא אם כן היתה הטומאה הדחויה בציבור שהציץ מרצה עליה.

פשטות לשונו של הרמב"ם היא, שהציץ נחוץ כדי להקריב קרבנות בטומאה. אם כך, בימינו, כשאין לנו כהן גדול ולא ציץ, תהיה בעיה להקריב קרבנות ציבור.

אמנם, התוספות (יומא ז: ד"ה מכלל) כותבים, שכיוון שטומאה דחויה בציבור, הרי שניתן להקריב גם כשאין ציץ שמרצה. והמהר"י קורקוס מבאר כך גם את דעת הרמב"ם.

ייחוס הכהנים בזמן הזה

בעיה נוספת שדנו בה הפוסקים היא השאלה אם הכהנים שלנו היום הם בוודאי כהנים.

בהלכות ביאת מקדש (פרק ו הלכה יא) כתב הרמב"ם:

בית דין הגדול היו יושבין בלשכת הגזית, ועיקר מעשיהם התדיר שהיו יושבין ודנין את הכהונה ובודקין הכהנים ביוחסין ובמומין. כל כהן שנמצא פסול בייחוסו לובש שחורים ומתעטף שחורים ויוצא מן העזרה, וכל מי שנמצא שלם וכשר לובש לבנים ונכנס ומשמש עם אחיו הכהנים.

כיצד היתה מתבצעת בדיקת ייחוס הכהנים? כך כותב הרמב"ם בהלכות איסורי ביאה (פרק כ הלכה ב):

אי זהו כהן מיוחס? כל שהעידו לו שני עדים שהוא כהן בן פלוני הכהן ופלוני בן פלוני הכהן עד איש שאינו צריך בדיקה, והוא הכהן ששימש על גבי המזבח. שאילו לא בדקו בית דין הגדול אחריו לא היו מניחין אותו לעבוד. לפיכך אין בודקין מהמזבח ומעלה ולא מן הסנהדרין ומעלה שאין ממנין בסנהדרין אלא כהנים לויים וישראלים מיוחסין.

היום אין לנו מידע ודאי כל כך על הכהנים. בעיה זו היתה קיימת גם בימי עזרא ונחמיה, ועל כך אומרת הגמרא (כתובות כד:):

תניא, ר' יוסי אומר: גדולה חזקה, שנאמר: ומבני הכהנים בני חביה… אלה בקשו כתבם המתיחשים ולא נמצאו ויגאלו מן הכהונה. ויאמר התרשתא להם אשר לא יאכלו מקדש הקדשים עד עמוד כהן לאורים ותומים.
אמר להם: הרי אתם בחזקתכם, במה הייתם אוכלים בגולה? בקדשי הגבול, אף כאן בקדשי הגבול.

הכהנים שעלו מן הגולה ללא ייחוס ברור, הוחזקו בחזקתם – הם יכלו לאכול את אותם תרומות שאכלו גם בחו"ל, אבל לא להקריב על המזבח. וכן פסק גם הרמב"ם (שם הלכה א):

כל כהנים בזמן הזה בחזקה הם כהנים ואין אוכלין אלא בקדשי הגבול, והוא שתהיה תרומה של דבריהם אבל תרומה של תורה וחלה של תורה אין אוכל אותה אלא כהן מיוחס.

על כן, גם הכהנים שבימינו,  אינם מוחזקים להקרבת קרבנות על גבי המזבח.

יש לציין, שלדעת חלק מהפוסקים, מעמדם של הכהנים בזמננו גרע מאלו שהיו בזמן חז"ל. כך למשל כותב המהרש"ל (ים של שלמה בבא קמא פרק ה סימן לה):

בעוונותינו הרבים, אין לנו היחוס, כמו שהיה בזמן הבית. או אפילו אחר החורבן, בימי התנאים והאמוראים. שהיו עדיין נזהרים בתרומות ובטהרות, והיה קרוב מימי הבית. ועדיין היה יחוסיהם בידיהם. ובעונותינו מרוב אריכות הגלות וגזירות וגירושים נתבלבלו. והלואי שלא יהא נתבלבל זרע קדש בחול. אבל זרע כהנים ולוים קרוב לודאי שנתבלבלו… ומשום הכי גם כן נהגו האידנא שלא ליתן החלה אף לכהן קטן…

וכן כתבו פוסקים נוספים. אבל דעת רוב האחרונים שכהנים בימינו נחשבים עדיין כמוחזקים ולא רק בתורת ספק.

הכפתור ופרח (פרק ו) כתב, שכדי להקריב בימינו נדרש ייחוס כהונה. גם רבי עקיבא איגר, בתשובתו לרב קלישר, טען שהכהנים אינם מיוחסים, ולפיכך אינם יכולים להקריב קרבנות.

לעומתם, החתם סופר (שו"ת יורה דעה רלו) סבר, שהצורך בכהנים מיוחסים הוא רק דין לכתחילה, כשהדבר אפשרי, אבל מעיקר הדין, סומכים על החזקה גם ביחס לדיני דאורייתא, ולכן מדאורייתא ניתן להקריב קרבנות גם על ידי כהן שאינו מיוחס, ורק מדרבנן חייבו ייחוס כהונה. ועל כן, במקום שאי אפשר, אין לבטל את הקרבת הקרבנות רק משום שהכהנים אינם מיוחסים.

מציאת מקום המזבח

הרמב"ם (הלכות בית הבחירה פרק ב) כותב:

הלכה א: המזבח מקומו מכוון ביותר, ואין משנין אותו ממקומו לעולם… הלכה ב: ומסורת ביד הכל שהמקום שבנה בו דוד ושלמה המזבח בגורן ארונה הוא המקום שבנה בו אברהם המזבח ועקד עליו יצחק, והוא המקום שבנה בו נח כשיצא מן התיבה, והוא המזבח שהקריב עליו קין והבל, ובו הקריב אדם הראשון קרבן כשנברא ומשם נברא, אמרו חכמים אדם ממקום כפרתו נברא. הלכה ג: מדות המזבח מכוונות הרבה וצורתו ידועה איש מאיש, ומזבח שבנו בני הגולה כעין מזבח שעתיד להבנות עשוהו ואין להוסיף על מדתו ולא לגרוע ממנה. הלכה ד: ושלשה נביאים עלו עמהם מן הגולה, אחד העיד להן על מקום המזבח, ואחד העיד להן על מדותיו, ואחד העיד להן שמקריבין על המזבח הזה כל הקרבנות אף על פי שאין שם בית.

ברור שבימינו, אין אנו יודעים במדוייק היכן המזבח ומהן מידותיו. שכן, אפילו אם מקבלים את המסורת לפיה אבן הכעבא שבתוך כפת הסלע היא מקום קדש הקדשים, לא ברור כיצד בדיוק 'להניח' את קדש הקדשים על גבי אבן זו, וגם מידות האורך – האצבע, הטפח והאמה – אינן מדוייקות, ועל כן, זיהוי מקומו המדוייק של המזבח אינו אפשרי בימינו.

האם זיהוי מדוייק זה מעכב?

לכאורה, מלשון הרמב"ם עולה שעולי הגולה נדרשו לנביאים שיעידו להם על מקומו של המזבח ומדותיו.

אלא שבהמשך דבריו (הלכה יז) כותב הרמב"ם בפירוש שמידותיו של המזבח אינן מעכבות:

ארבע קרנות של מזבח ויסודו ורבועו מעכבין, וכל מזבח שאין לו קרן יסוד וכבש וריבוע הרי הוא פסול שארבעתן מעכבין, אבל מדת ארכו ומדת רחבו ומדת קומתו אינן מעכבין, והוא שלא יפחות מאמה על אמה ברום שלש אמות כשיעור מקום המערכה של מזבח מדבר.

הרב קוק (משפט כהן צא) כתב, שאפילו אם דיוק מקומו של המזבח הוא רק דין  רק לכתחילה, זה רק כאשר אפשר לבנות את המזבח במקומו. אבל כשלא יודעים, ואי אפשר לבנות את המזבח במקומו, ממילא מה שהיה בעייתי רק לכתחילה, הופך למעכב אפילו בדיעבד, משום הכלל ש'כל הראוי לבילה, אין בילה מעכבת בו'.

אלא שלכאורה, לא מצינו מקור מפורש בחז"ל לכך שמקומו של המזבח, מעבר להיותו בהר המוריה, מעכב. אמנם, גם את הטענה הזו דוחה הרב קוק (שם סימן צב):

ומש"כ ידידנו הגרי"ח זריהן שי', דמקום המזבח אינו מעכב, מאחר שקידש שלמה את כל הרצפה, הנה הדבר פשוט מאחר שהשמיענו רבה בר בר חנה … דשלשה נביאים עלו עמהן מן הגולה ואחד העיד על מקום המזבח, והגמ' מקשה בפשיטות שם בשלמא בית מינכרא צורתו אלא מזבח מנא ידעי, והוצרכו לתרץ דראו מזבח בנוי ומיכאל השר הגדול מקריב עליו, או כר"י נפחא שראו אפרו של יצחק מונח באותו מקום… ומה טרחו כל הטורח הזה? … וצריכין אנו לומר שהקדושה של שלמה היתה רק לשעתה, שתהיה להרצפה כולה תורת מזבח, אבל לא לעתיד לבא ולדורות, שמכיון שהמזבח שנבנה ע"י שלמה נתקדש גם לעתיד לבוא שוב מקומו מעכב, ועל כן היו צריכים לכל הבירורים הגדולים הללו, על מקום המזבח, בדיוק גדול כל כך.

הרב טיקוצ'ינסקי (עיר הקדש והמקדש כרך ה, המוקדש כולו לשאלת חידוש העבודה בזמן הזה) טוען שניתן למצוא את מקום המזבח, לכל הפחות קירוב מסויים של מקום המזבח, דרך סקירה גאולוגית, שכן, המזבח ממוקם על סלע אטום, שאין תחתיו מחילות, כדי שלא תהיה טומאה תחת המזבח. בנוסף, הוא טוען שהשטח שנתקדש בקדושת מזבח הוא שטח של שישים על שישים אמה (כדעת רב יוסף, זבחים סב.),  וניתן, באמצעות חישובים שונים להגיע למצב שנמצא לכל הפחות שיעור מזבח מינימלי, של חמש על חמש אמות, שהוא בוודאי חלק מהשישים על שישים שנתקדשו בקדושת מזבח.

ריח ניחוח

בעיה נוספת שאותה העלה הרב עטלינגר (שו"ת בנין ציון סימן א) עולה מכיוון שונה לחלוטין. הוא טוען, שהיות שהקרבנות צריכים להיות קרבים לריח ניחוח, אי אפשר להקריב אותם כל זמן שהקב"ה לא נתן לנו סימן שהוא גאל אותנו. הוא לומד מהפסוק (ויקרא כו, לא): "וַהֲשִׁמּוֹתִי אֶת מִקְדְּשֵׁיכֶם וְלֹא אָרִיחַ בְּרֵיחַ נִיחֹחֲכֶם", שכל זמן שבית המקדש אינו בנוי, או לכל הפחות, כל עוד שלא היה סימן לכך שאנו בתהליך של גאולה ובנין בית המקדש, הקרבנות אינם מעלים ריח ניחוח לפני הקב"ה. והמשנה בזבחים כותבת כבר, שאחד הדברים שהזבח. סימן זה יכול להינתן רק על ידי נביא.

הנצי"ב (משיב דבר ב, נו) כותב, שגם לדברי הבנין ציון, את קרבן פסח אפשר להקריב, שכן בקרבן פסח אין דרישה שיהיה קרב לשם ריח ניחוח.

עוד יש לציין, שדברי הבנין ציון הם כולם חידוש, שכן, בפשטות זה חלק מהקללה, שהקב"ה אומר שישומם את מקדשנו, וממילא לא יריח בריח ניחוח הקרבנות, ואין הכוונה שכל זמן שאנו בגלות, הקרבנות יחשבו שאינם באים לריח ניחוח.

הפניות לקריאה נוספת

ספרו של הרב קלישר זמין ברשת, באתר היברו בוקס כאן.

לרב קוק ישנן מספר תשובות בעניין, בשו"ת משפט כהן, סימנים צא – צו.

הרב טיקוצ'ינסקי הקדיש לכך את חלק ה' של ספרו עיר הקדש והמקדש. זמין גם כן בהיברו בוקס, כאן.

בשו"ת חבל נחלתו חלק יא סימן נה (זמין ברשת כאן) ישנה סקירה נאה של הדיון.

ישנו שיעור באתר עולמות בשם 'קרבנות בזמן הזה', המרכז לא מעט שו"תים בעניין.

באתר מכון המקדש ישנו מדור בשם 'מגילת המקדש' ובו מספר גדול של ערכים בנושא המקדש. כאן, כולל ערכים כמו 'מקום המזבח', 'קדושה ראשונה וקדושה שניה' ועוד.