הגמ' בכתובות (כ.) אומרת:

ת"ר: כותב אדם עדותו על השטר ומעיד עליה אפילו לאחר כמה שנים. אמר רב הונא והוא שזוכרה מעצמו, רבי יוחנן אמר אע"פ שאין זוכרה מעצמו.

מדברי רבי יוחנן משמע לכאורה, שאדם יכול להעיד על סמך כתב ידו, אע"פ שאינו זוכר את העדות כלל בעצמו, וכל מה שהוא יודע הוא רק מה שכתוב.

רש"י ותוס' על אתר מציינים לגמ' במסכת יבמות (לא:). הגמ' שם שואלת, מדוע לא תקנו לכתוב זמן בשטרות קידושין ומתרצת באחד התירוצים:

משום דלא אפשר, היכי ליעביד? לינחה גבי דידה. מחקה ליה, לינחה גבי דידיה – זמנין דבת אחותו היא ומחפה עלה, לינחה גבי עדים – אי דזכירי ליתו ליסהוד, ואי לא – זמנין דחזו מכתבא ואתו מסהדי, ורחמנא אמר: מפיהם ולא מפי כתבם. אי הכי, בגירושין נמי נימא הכי! התם להצלה דידה קאתי, הכא לחובה דידה קאתי.

מדברי הגמ' עולה, שכאשר העדים אינם זוכרים את העדות שבשטר, הם אינם יכולים להעיד. הבעיה היא דרשת הכתוב "מפיהם" – ולא מפי כתבם. ולכאורה גמ' זו עומדת בסתירה לדעת רבי יוחנן המובאת בסוגיא בכתובות.

בעיה נוספת בסוגיא ביבמות מעורר הרי"ף ביבמות (דף ט.):

הא מילתא מקשו בה רבנן היכי אמרינן הכא רחמנא אמר מפיהם ולא מפי כתבם והא תנן נאמן אדם לומר זה כתב ידו של אבא וזה כתב ידו של רבי וזה כתב ידו של אחי ואי ס"ד דבעינן מפיהם ולא מפי כתבם השתא אע"ג דאמרי אינהו זה כתב ידינו אין נאמנין אלא בעינן עד דידעי לה לסהדותא ומסהדי בה השתא על פה ואי לא מסהדי בה על פה לא הויא עדות כי אמרי אחריני זה כתב ידו של פלוני הויא עדות?!

הרי"ף שואל, כיצד יתכן לומר שישנו דין של 'מפיהם' ולא מפי כתבם, הרי דין זה נוגד את כל המושג של שטרות, שהרי בכל שטר ניתן לקיים את חתימתם של העדים שבשטר, גם על ידי עדים שאינם יודעים את תוכן העדות, וממילא אין לבי"ד ידיעה על העדות שבשטר אלא מפי העדים החתומים, והרי זה מפי כתבם

התשובה לשתי השאלות האלו תלויה במחלוקת ראשונים, שממנה עולות הגדרות שונות בהבנת המשמעות של שטר.

שיטת הרי"ף

הרי"ף ביבמות מסביר, שכאשר השטר יצא מתחת ידם של העדים, והגיע לידי המלוה, אז מתבצעת הגדת העדות של העדים, שהרי אין העדים יכולים לחזור בהם יותר, כי אין השטר תחת ידים. על רגע מסירת השטר מן העדים למלוה, אמר ריש לקיש[1] "עדים החתומים על השטר נעשה כמי שנחקרה עדותם בבית דין", דהיינו שבאותו הרגע אנו דנים את עדותם של העדים כאילו היא נאמרה בפני בית דין, ונחקרה.

מכלל דבריו של ריש לקיש עולות שתי משמעויות – ראשית, ברגע שנחקרה עדותם של העדים, הם אינם יכולים לחזור בהם, מדין כיוון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד, וממילא הם אינם יכולים לומר 'אנוסים היינו, פסולי עדות היינו וכו'. משמעות זו של דברי ריש לקיש היא המשמעות המתבארת בסוגיא בכתובות יח:[2]. משמעות שניה, היא שאין כאן חיסרון של 'מפיהם' ולא מפי כתבם, שהרי העדות נעשתה כאילו הגיעה לפני בית דין[3].

לעומת זאת, אומר הרי"ף, כאשר העדות לא יצאה מתחת ידם של העדים, אין כאן הגדת עדות גמורה, שהרי העדים יכולים לכבוש את השטר, ותיבטל עדותם שאמרו בשטר, ולכן אין כאן עדיין הגדת עדות, וכל העדות היא כשיבואו העדים בפועל לפני בית דין, וכשבאים לפני בית דין, יש כאן חיסרון של 'מפיהם' ולא מפי כתבם, אם אינם זוכרים את העדות מעצמם.

הראב"ד[4] הקשה על שיטת הרי"ף שלכאורה לשיטתו יוצא, שכאשר אין העדים נותנים את השטר מיד למלוה, אלא לאחר כמה זמן, ואז הם כבר שכחו את העדות, יהיה אסור להם לתת למלוה את השטר, שהרי אז מתבצעת הגדת העדות, וממילא ישנו חיסרון של 'מפיהם' ולא מפי כתבם.

הרמב"ן כתב לתרץ את דעת הרי"ף, שהחילוק העיקרי לשיטת הרי"ף הוא בשאלה אם השטר נכתב כתיקון שטרות, או שהוא נכתב כזכרון עדות בעלמא. שאם נכתב כתיקון שטרות, שייכים בו דברי ר"ל, והוי כמי שנחקרה עדותו בבי"ד, אבל אם לא נכתב כתיקון שטרות, הוא אינו שטר אלא עדות כתובה בעלמא, וממילא יהיה שייך בו החיסרון של 'מפיהם' ולא מפי כתבם.

הרמב"ן מבאר, שלדעת הרי"ף, אם חייבים למסור את שטר הקידושין לידי העדים, ממילא יוצא שאין השטר הזה עתיד להימסר לאשה, אלא להיות תחת העדים, ולכן בעצם זה לא שטר, אלא רק זכרון דברים בשביל העדים, ולכן אומרת הגמ' כאן שיש חיסרון של 'מפיהם' ולא מפי כתבם.

החידוש של הרמב"ן, שעיקר החילוק של הרי"ף הוא אם השטר נכתב כזכרון דברים, או כתיקון שטרות, יסודו בדברי הרי"ף בסוגיא בכתובות, וז"ל (דף ז:):

י"א כותב אדם עדותו על השטר אינו שטר שביד מלוה אלא כגון ספר או שמוש שיש לו לאדם בתוך ביתו לכתוב בו זכרונותיו ובא אליו התובע ותבעו להעיד לו ומצא בזכרונותיו כתוב שביום פלוני נמסר לו עדות בכך וכך לאיש פלוני הולך ומעיד לו עליה אפי' לאחר כמה שנים א"ר הונא והוא שזוכרה מעצמו ורבי יוחנן אמר אע"פ שאין זוכרה מעצמו אלא מן הכתב שלו

מדברי הרי"ף נראה שהחילוק הוא בין עדות מ'זכרונותיו' של העד, ובין 'שטר שביד מלוה'. והבין הרמב"ן, שהדגש העיקרי הוא על ה'שטר' ולא על 'ביד מלוה'. אולם, ברי"ף ביבמות נראה להדיא שעיקר החילוק הוא בשאלה ביד מי השטר, שכתב שם:

ההיא דגרסינן בכתובות ת"ר כותב אדם עדותו על השטר ומעיד עליה לאחר כמה שנים ואמר רב הונא והוא שזוכרה מעצמו וכו' הכי נמי מתוקמא כגון עדות דאיתא תותי ידי סהדי

לכן נראה לענ"ד, שלשיטת הרי"ף לא שייך החילוק בין שטר שנעשה כתיקון שטרות או לא[5], אלא כפי שכותב הרי"ף ביבמות בפשיטות – האם השטר יוצא מתחת יד העדים או לא. אלא שלכאורה שייכת על הרי"ף קושיית הראב"ד.

וצריך לומר, שכאשר העדים מוסרים את השטר למלוה, אין כאן הגדת עדות, שהרי העדים אינם נמצאים בבי"ד, אלא שכל שטר שיש בו עדים, כאשר הוא מגיע ליד המלוה אומרים שנחקרה עדותם של העדים מיד בזמן חתימת השטר, ומה שכותב הרי"ף הוא רק שאם העדים מחזיקים את השטר תחת ידם כאשר הם מגיעים לבי"ד, אי אפשר לומר שנחקרה עדותם, שהרי הם יכולים לכבוש את השטר. ממילא, גם הרי"ף מודה לדבריו של הראב"ד, שהעדים יכולים למסור את השטר לידי המלוה אע"פ שאינם זוכרים את העדות יותר, והחיסרון היחיד שמחדש הרי"ף הוא שכאשר העדים מגיעים עם השטר לבי"ד, אז אין על השטר מעמד של 'נחקרה עדותם בבי"ד'.

נמצא אם כן, שלשיטת הרי"ף, שטר הוא עדות כתובה. אלא שכאשר העדות יוצאת מתחת יד העדים, ונמסרת למלווה, אנו דנים כאילו קיבלו בית דין את העדות באותו הרגע, וממילא כל הפסולים הנובעים מכך שהעדים לא העידו ממש בבית דין, אינם שייכים.

שיטת בעל המאור

בעל המאור ביבמות (דף ט.), משיג על דברי הרי"ף הנ"ל, וכותב שהחילוק בין שטר ובין עדות אינו בשאלה אם השטר יוצא מתחת יד העדים, אלא בשאלה אם השטר נעשה מדעת המתחייב או לא.

כלומר, כאשר העדים מעידים בכתב, בזה שייך החיסרון של 'מפיהם' ולא מפי כתבם, אבל כאשר הם כותבים מדעת המתחייב, אין כאן חיסרון של 'מפי כתבם', שאין זה אלא 'מפי כתבו' של המתחייב.

הרמב"ן במלחמות (שם), שואל, כיצד עונה בעל המאור על הקושיא של הרי"ף. שהרי סו"ס בסוגיא ביבמות, העדים הם עדי הקידושין שחתמו בשטר מדעת הבעל והאשה, דהיינו מדעת המתחייב, ואם כן, מדוע הגמ' אומרת שיש חיסרון של 'מפיהם' ולא מפי כתבם?

כדי לענות על השאלה, יש לבאר את דבריו של בעל המאור, כיצד העובדה שהעדים חותמים מדעת המתחייב עונה לבעיית מפיהם ולא מפי כתבם? שהרי אין ספק שבפשט הפסוק היה אפשר לומר 'מפיהם' ולא מפי המתחייב, בדיוק כפי שאומרים 'מפיהם' ולא מפי כתבם.

ונראה, שכאשר השטר נעשה מדעת המתחייב, יש כאן הודאה של המתחייב שהשטר יוכל לשמש כראיה נגדו, וממילא המתחייב 'ויתר' על היכולת למנוע מן העדים להעיד מן הכתב. וממילא מה שאנו מקבלים את דבריהם של העדים מן הכתב אינו מחמת שבי"ד יכולים לקבל את דבריהם, אלא שיש כאן הודעת בע"ד, שכל מה שכתוב בשטר הוא אמת.

על פי זה ניתן לומר, שדווקא באותם הדברים שבהם המתחייב נדרש לאשר, נאמר שאין חיסרון של 'מפיהם' ולא מפי כתבם. ובשטר קידושין, היינו לגבי עצם הקידושין. אבל לגבי הזמן, כיוון שאפילו היה השטר ביד הבעל אנו אומרים שלא היה אפשר לסמוך על הבעל שישאיר את הזמן, שהרי חוששים שמא יגזוז אותו משום בת אחותו, הרי שלגבי הזמן המתחייב (=האשה) לא נתן לשטר כח של ראיה. וא"כ, מה שהעדים מחזיקים את השטר כדי לדעת את הזמן, הוא רק כדי שיהיה להם אפשרות לזכור, והם אלו שמעידים, ולכן יש כאן חיסרון של 'מפיהם' ולא מפי כתבם[6].

ממילא, לשיטת בעל המאור נראה, שהשטר אינו מועיל מכח של עדות של העדים, אלא משום הודאת בעל דין.

שיטת  ר"י

התוספות בכתובות (כ. ד"ה "ורבי יוחנן") מסבירים שגם רבי יוחנן בכתובות שאומר "אע"פ שאין זוכרה מעצמו" היינו שכאשר רואה את הכתב נזכר. אולם, כאשר העד אינו נזכר אפילו ע"י הכתב, יש בזה חיסרון של 'מפיהם' ולא מפי כתבם.

אולם, התוספות מציינים שברור שבשטרות העדים המקיימים את השטר אינם צריכים לדעת כלום מתוכן העדות, אלא רק לקיים את החתימות, ולכן התוספות מבינים שבשטרות לא שייך החיסרון של 'מפיהם' ולא מפי כתבם. התוספות לא מסבירים מדוע בשטרות לא שייך החיסרון הזה, אלא מסתפקים בקביעת החילוק בין שטר ובין עדות כתובה, שהיא נושא הברייתא בכתובות.

החילוק הראשון שאומרים התוספות הוא ששטר היינו דווקא כאשר יש בו שני עדים. בתירוץ השני כותבים התוספות כדברי בעל המאור, ששטר היינו כשנעשה מדעת המתחייב, ובתירוץ השלישי כותבים התוספות בשם ר"י, ששטר הוא כשנעשה כתיקון שטרות.

נראה שהיסוד של תירוץ ר"י הוא, שהמקור לכך שבשטר לא אומרים 'מפיהם' ולא מפי כתבם הוא שאכן ישנם שטרות בתורה – גט כריתות, ושטרות ראיה לקניין שהובאו בירמיה "שדות בכסף יקנו וכו' "[7]. ממילא, יש לומר שכל דיני שטר הם מדברי קבלה, וכולם באים ב'עסקת חבילה' וכאשר יש חיסרון בדיני השטר, ממילא אין כאן שטר אלא רק עדות כתובה, ופסולה משום 'מפיהם' ולא מפי כתבם.

גם לשיטת ר"י נראה, ששטר הוא מעמד עצמאי, והוא אינו עדות כתובה בעלמא[8].

שיטה נוספת המובאת בתוספות

שיטה נוספת שמביאים התוספות, היא שהחילוק בין שטר לעדות הוא בשאלה אם יש כאן שני עדים, או רק עד אחד. נראה שהיסוד של הסבר זה הוא, שבאמת שטר הוא עדות כתובה, אלא שעל עדות של עד אחד בלבד, כיוון שאי אפשר להוציא בזה ממון, לא אומרים 'נעשה כמי שנחקרה עדותן בבי"ד' עד שיבוא העד ממש לבי"ד, משא"כ כאשר יש שני עדים, אז שייך שתהיה תקנת חכמים או גזה"כ, שיעשה כאילו נחקרה העדות בבי"ד.

ביאור מחלוקת רש"י ור"ת

המשותף לכל השיטות שהבאנו עד עתה, הוא החילוק העקרוני בין שטר ובין עדות כתובה, אם זה מצד שהשטר הוא ממש מעמד אחר, משום שהוא מדעת המתחייב או משום שנעשה כתיקון שטרות, ובין אם זה משום שהוא יוצא מתחת יד המלווה ולא מתחת יד העדים. אולם, בגדר הפסול של מפיהם ולא מפי כתבם עצמו לא נחלקו הראשונים האלו.

המחלוקת בגדר מפיהם ולא מפי כתבם היא מחלוקת אחרת, של רש"י בפירושו לחומש, ורבנו תם.

רש"י בחומש מסביר:

על פי שני עדים – ולא שיכתבו עדותם באגרת וישלחו לבית דין, ולא שיעמוד תורגמן בין העדים ובין הדיינים:

ההשוואה בין שני המיעוטים שמביא רש"י – שלא ישלחו עדותם בכתב, ושלא יעמוד המתורגמן, גורמת לנו להבין, שהחיסרון בעדות מן הכתב היא שבית דין אינם יכולים להתרשם מן העד באופן ישיר. למעשה, יש כאן הרחבה מסויימת של הדין של חקירה ודרישה, שכן אי אפשר לחקור עדים כאשר הם אינם לפנינו אלא רק שלחו את עדותם הכתובה, וגם אי אפשר לחקור אותם ביעילות כאשר המתורגמן מתרגם את עדותם.

התוספות[9] מביאים את שיטת רבנו תם, שכתב שעדים יכולים לשלוח את עדותם לבית דין בכתב, ומה שאמרה תורה 'מפיהם' ולא מפי כתבם מדובר באילם, שאינו יכול להעיד בפה בכלל, אבל כאשר ניתן להעיד בפה, אין צורך להעיד כך ממש משום 'כל הראוי לבילה, אין בילה מעכבת בו'.

מדברי רבנו תם כפי שהם מובאים בתוספות נראה שהוא הבין שהחיסרון של 'מפיהם' ולא מפי כתבם הוא גזירת הכתוב – כשם שנשים פסולות לעדות, כך גם צריך שהעדות תהיה בפה. אלא שעל זה אמר רבנו תם ששייך הכלל 'כל הראוי לבילה אין בילה מעכבת בו'.

אולם, במרדכי (שם) מובאים דברי רבנו תם בצורה שונה במקצת:

ואומר ר"י ששמע מפי ר"ת שנוהגים עתה כשיודעין העדים עדות אחת והמה רחוקים מב"ד, שולחים כתב ידם לב"ד, ולא קרינן ביה מפיהם ולא מפי כתבם, הואיל וזוכרים עדותם. והא דאמר מפיהם ולא מפי כתבם פר"ת דהיינו בדיני נפשות. והא דאמרינן כותב אדם עדותו על השטר וכו' ומעיד, מיירי בדיני ממונות…

המרדכי מסביר, שביסודו של דבר רבנו תם מחלק בין עדות נפשות לעדות ממונות, שבדיני ממונות עדים יכולים לשלוח כתב ידם לבית דין, ובלבד שיהיו ראויים להעיד בפועל.

לכן נראה שגם רבנו תם, כפי שהבין אותו המרדכי, הבין שישנם שני חסרונות בעדות מן הכתב. חיסרון אחד הוא חיסרון 'טכני' – העדים חייבים לבוא ולדבר לפני בית דין. על חיסרון זה ניתן להתגבר באמצעו הכלל 'כל הראוי לבילה אין בילה מעכבת בו'. אולם, חיסרון נוסף הוא החיסרון המהותי – לעדות כתובה לא ניתן לערוך דרישה וחקירה, ולכן בדיני נפשות חיסרון זה מעכב, אבל בדיני ממונות הקלו חכמים שלא להצריך דרישה וחקירה, כפי שמתבאר בגמ' בסנהדרין (לב.).

אולם, יש לציין שבין לרש"י ובין לרבנו תם, הדיון הוא לגבי עדים שרוצים לשלוח את עדותם לבית דין בכתב, ואין כאן דיון בשאלה מדוע בשטר לא שייך הדין של 'מפיהם' ולא מפי כתבם, שהרי בשטר מוציאים ממון גם אם העדים אינם יכולים להגיע כלל לבית דין, כגון שמתו[10].

שיטת הרמב"ם

הנקודות העיקריות בשיטת הרמב"ם בהגדרת שטר מובאות בשני פרקים בהל' עדות – פרק ג ופרק ח. בפרק ג' מתייחס הרמב"ם לטעם תקנת שטר, וכתב:

הלכה א: אחד דיני ממונות ואחד דיני נפשות בדרישה וחקירה, שנאמר משפט אחד יהיה לכם, אבל אמרו חכמים כדי שלא תנעול דלת בפני לוין אין עדי ממון צריכין דרישה וחקירה… הלכה ד: דין תורה שאין מקבלין עדות לא בדיני ממונות ולא בדיני נפשות אלא מפי העדים שנאמר על פי שנים עדים מפיהם ולא מכתב ידן, אבל מדברי סופרים שחותכין דיני ממונות בעדות שבשטר אף על פי שאין העדים קיימים כדי שלא תנעול דלת בפני לוין, ואין דנין בעדות שבשטר בדיני קנסות ואין צריך לומר במכות ובגלות אלא מפיהן ולא מכתב ידן.

ההקשר הכללי של הרמב"ם בתחילת פרק שלישי הוא החיוב לחקור את העדים, חיוב שבו דן הרמב"ם בהרחבה בפרקים א – ב מהל' עדות. בפרק שלישי מסייג הרמב"ם את החיוב הזה, ומציין שבדיני ממונות אין חיוב כזה. לאחר מכן מזכיר הרמב"ם את הדין של 'מפיהם' ולא מפי כתבם, ומשם הוא עובר לדון בדיני שטרות. המעבר בין החיוב לחקור את העדים לדין של 'מפיהם' ולא מפי כתבם, מעורר את המחשבה, שהרמב"ם מבין שהדין של מפיהם ולא מפי כתבם נובע בעיקרון מן הצורך לחקור את העדים, וכיוון שבדיני ממונות אין צורך בדרישה וחקירה מדרבנן, גם לגבי החיסרון של 'מפיהם' ולא מפי כתבם יכלו חכמים לוותר על הצורך בהגדה בפה[11].

אם כן, לגבי השאלה מדוע אין בשטר דין של 'מפיהם' ולא מפי כתבם עונה הרמב"ם – זוהי תקנת חכמים. ממילא, אין צורך לומר שלשטר ישנו מעמד שונה מעדות, שכן האבחנה בין שטר ועדות מבחינת החיסרון של 'מפיהם' ולא מפי כתבם אינה מהותית לפי הרמב"ם, אלא רק תלויה בסוג העדות – דיני נפשות או דיני ממונות[12].

לאחר הקדמה זו, הרמב"ם חוזר לדיני עדות ומביא את הדין של כיוון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד:

הלכה ה : כל עד שנחקרה עדותו בבית דין בין בדיני ממונות בין בדיני נפשות אין יכול לחזור בו, כיצד אמר מוטעה הייתי שוגג הייתי ונזכרתי שאין הדבר כן, לפחדו עשיתי אין שומעין לו אפילו נתן טעם לדבריו, וכן אינו יכול להוסיף בעדותו תנאי, כללו של דבר כל דברים שיאמר העד אחר שנחקרה עדותו שיבא מכללן ביטול העדות או הוספת תנאי בה אין שומעין לו.

ושוב חוזר הרמב"ם לדיני שטרות:

הלכה ו: עדים החתומים על השטר הרי זה כמי שנחקרה עדותן בבית דין ואין יכולין לחזור בהן, במה דברים אמורים כשאפשר לקיים השטר שלא מפיהן כגון שהיו שם עדים שזה כתב ידן או שהיה כתב ידן יוצא ממקום אחר אבל אם אי אפשר לקיים את השטר אלא מפיהן ואמרו כתב ידינו הוא זה אבל אנוסים היינו קטנים היינו קרובים היינו מוטעים היינו הרי אלו נאמנים ויבטל השטר.

המעברים החדים האלו בין דיני עדות לדיני שטרות מחזקים את הרעיון, שהרמב"ם הבין ששטר הוא בעצם עדות כתובה. לאור דברים אלו מובנים דברי הרמב"ם בהלכה ו, שכל המעמד של עדי השטר 'כמי שנחקרה עדותם בבית דין' הוא רק כל זמן שהעדים אינם בפנינו, אבל אם העדים בפנינו, אין להסתמך על השטר כדי לקבל את העדות, וצריכים לקבל א העדות מן העדים עצמם[13].

אבחנה זו, בין מצב שבו העדים עצמם מקיימים את השטר, שאז בעצם השטר אינו משמש תפקיד בבי"ד, ובין מצב שבו העדים אינם מקיימים את השטר, והוא מתקיים ממקור אחר, וממילא השטר הוא הוא העדות המגיעה לפני בי"ד, היא לענ"ד האבחנה המהותית ביותר בהגדרת שטר אליבא דהרמב"ם.

עד כאן עסקנו בפרק ג' מהל' שטרות. פרק ח' מוקדש כולו לאותו המצב, שהעדים עצמם הם אלו שמקיימים את השטר. נביא את לשון הרמב"ם בפרק זה, ונעמוד על כמה אבחנות משיטתו:

הלכה א: מי שחתם על השטר ובא להעיד על כתב ידו בבית דין והכיר כתב ידו שזהו בודאי אבל אינו זוכר העדות כלל ולא ימצא בלבו זכרון כלל שזה לוה מזה לעולם, הרי זה אסור להעיד על כתב ידו שהוא זה בבית דין, שאין אדם מעיד על כתב ידו שהוא זה אלא על הממון שבשטר הוא מעיד שזה חייב לזה, וכתב ידו הוא כדי להזכירו הדבר אבל אם לא נזכר לא יעיד. הלכה ב: אחד הזוכר את העדות ואחד שראה כתב ידו או שהזכירוהו אחרים ונזכר, אפילו הזכירו העד השני שהעיד אם נזכר הרי זה מעיד, אבל אם הזכיר אותו התובע עצמו אע"פ שנזכר אינו מעיד מפני שזה דומה בעיני בעל דין כאילו העיד שקר בדבר שלא ידע. הלכה ג: לפיכך אם היה התובע תלמיד חכם והזכיר התובע הזה את העד ונזכר הרי זה יעיד לו שתלמיד חכם יודע שאילו לא זכר הדבר לא היה מעיד, וקל הוא שהקלו בדיני ממונות שאע"פ ששכח הדבר מכמה שנים והכתב הוא שהזכירו הרי זה מעיד. הלכה ד: הואיל והדבר כן שטר שיצא לבית דין ובאו עדים ואמרו כתב ידינו הוא זה אבל מעולם לא ידענו עדות זו ואין אנו זוכרים שזה לוה מזה או מכר לו, לא נתקיים השטר והרי הוא כחרש עד שיזכרו עדותן, וכל מי שאינו דן כן לא ידע בדיני ממונות בין ימינו לשמאלו, אבל אם היה כתב ידן יוצא ממקום אחר או שהיו שם עדים שזה כתב ידן, מקיימין את השטר ואין משגיחין על דבריהן שאומרין אין אנו זוכרין עדות זו שמא חזרו בהן, וזה שאמרו אין אנו זוכרין כדי לבטל השטר וכאילו אמרו קטנים היינו פסולי עדות היינו שאינן נאמנים הואיל ומתקיים השטר שלא על פיהם, ומפני טעם זה מקיימין כל השטרות ואין אנו צריכין להביא עדים ולשאול אותם אם הם זוכרים עדות זו או אינם זוכרים אותה, שאפילו באו ואמרו אין אנו זוכרים אותה אין שומעין להן הואיל ואפשר לקיימו שלא מפיהן. הלכה ה: אחד הכותב עדותו על השטר, או שנמצא אצלו כתוב בפנקסו בכתב ידו פלוני העיד אותי עליו ביום פלוני בכך וכך, אם זכר מעצמו או הזכירוהו אחרים ונזכר מעיד ואם לאו אסור להעיד, שאין זה דומה אלא למי שאמר לו אדם נאמן פלוני יש לו אצל פלוני כך וכך והעיד הוא שיש לזה אצל זה והוא אינו יודע מן הדבר כלום אלא מפי האחר שמע והעיד.

• לכאורה, הסדר ברמב"ם היה צריך להיות – הלכה א', לאחר מכן הלכה ד', ואח"כ הלכות ה', ב', ג'. העובדה שהרמב"ם מביא את הלכות ב', ג' אחרי הלכה א' נובעת בהכרח מכך ששלוש הלכות אלו נאמרו ביחד בגמ' באותה סוגיא, והכוונה היא לסוגיית הגמ' בכתובת כ. שהבאנו לעיל. ממילא ברור לחלוטין שהרמב"ם הבין שהסוגיא בכתובות מדברת גם על שטרות, ואין למעשה אבחנה בין שטרות ובין עדויות אחרות, והאבחנה היחידה היא בשאלה אם העד עצמו מעיד, או שהשטר מתקיים מפי עדים אחרים[14].

אבחנה זו באה לידי ביטוי גם במשמעותו של השטר. בסוף הלכה א' כתב הרמב"ם:

שאין אדם מעיד על כתב ידו שהוא זה אלא על הממון שבשטר הוא מעיד שזה חייב לזה, וכתב ידו הוא כדי להזכירו הדבר אבל אם לא נזכר לא יעיד.

לכאורה דברי הרמב"ם כאן תמוהים, שהרי השטר מועיל גם אם אין העד נמצא לפנינו כלל, ואיך אפשר לומר שהשטר נועד רק כדי להזכיר לעד את הדבר? ומוכרחים לומר שכאשר העד עומד לפנינו השטר מאבד את תוקפו, וכל מה שיש הוא רק עדותו של העד.

• מדברי הרמב"ם נראה גם, שכאשר עדי השטר נמצאים לפנינו, עדיף לקבל את עדותם מאשר לקיים את השטר, שהרי עדותם של עדי השטר מכילה מידע רב יותר מאשר מה שניתן לקבל מקיום השטר בלבד. לכאורה, יש ראיה לדבר מדברי הרמב"ם בפרק ו:

הלכה ב: באחד מחמשה דרכים מתקיים השטר בבית דין, הדרך האחד שיהיו דיינים מכירין כתב ידי העדים שזו עדות פלוני וזו עדות פלוני, הדרך השני שיחתמו העדים בפניהם, הדרך השלישי שיבואו העדים החתומים בפניהם ויאמר כל אחד ואחד זה כתב ידי ואני עד בדבר הזה, הדרך הרביעי שאם מתו עדי השטר או שהיו במדינה אחרת יבואו עדים ויעידו על כתב ידן שהוא זה, הדרך החמישי שיהיה כתב ידן יוצא משטרות אחרים ועורכין בית דין זה הכתב לאותו הכתב שבשטרות אחרים ויהיה דומה זה לזה ויראה להם ביחד שכתב ידי אלו הוא כתב ידי אלו.

מלשון הרמב"ם נראה שקיום השטר על פי עדים אחרים הוא רק כאשר עדי השטר מתו או שהם במדינה אחרת, וממילא נראה שכאשר עדי השטר נמצאים לפנינו אי אפשר להשתמש בדרך הרביעית[15].

כאשר עדי השטר עצמם מקיימים את השטר, ואומרים שהם אינם זוכרים, נראה שהשטר פסול לחלוטין, ואי אפשר להשתמש בו יותר. שהרי כתב הרמב"ם בהלכה ד:

שטר שיצא לבית דין ובאו עדים ואמרו כתב ידינו הוא זה אבל מעולם לא ידענו עדות זו ואין אנו זוכרים שזה לוה מזה או מכר לו, לא נתקיים השטר והרי הוא כחרש עד שיזכרו עדותן.

אם נאמר שהשטר רק אינו מקויים, למה צריך הרמב"ם לכתוב שהרי הוא כחרס? אלא ודאי שהשטר הופך לחספא בעלמא, ואין לו תקנה. הרעיון שבדברי הרמב"ם האלו הוא, שכאשר העדים לפנינו, ואינם זוכרים את העדות, זהו מצב גרוע יותר מאשר אם העדים אינם לפנינו, אפילו הם מתים. משום שכאשר העדים אינם לפנינו, היה אפשר לתלות ולומר שאילו היו לפנינו היו זוכרים את העדות, אבל כאשר הם לפנינו ואינם זוכרים, יש כאן ריעותא גדולה לשטר.

אמנם, מדברי הרמב"ם בסוף הלכה ד' נראה אחרת שכתב:

ומפני טעם זה מקיימין כל השטרות ואין אנו צריכין להביא עדים ולשאול אותם אם הם זוכרים עדות זו או אינם זוכרים אותה, שאפילו באו ואמרו אין אנו זוכרים אותה אין שומעין להן הואיל ואפשר לקיימו שלא מפיהן.

מדברי הרמב"ם כאן משמע ש(א) עדיף לקיים את השטר שלא עפ"י עדי השטר עצמם ו(ב)אם הם עדי השטר כבר אמרו שאינם זוכרים את העדות משמע קצת שעדיין מועיל קיום לשטר.

והנה לפי דברינו, מוכרחים לומר שהדיוק השני בדברי הרמב"ם פשוט לא יתכן, ומוכרחים לומר שמה שכתב הרמב"ם "שאפילו באו ואמרו אין אנו זוכרים אותה" היינו אם באו העדים אחר הקיום.

לגבי הדיוק הראשון, נראה לבאר בדברי הרמב"ם, שהוא אינו נותן טעם לכך שעדיף קיום על פי עדים אחרים מאשר קיום עפ"י עדי השטר, אלא שהוא רק מסביר מדוע קיום עפ"י עדים אחרים מספיק, ואין צורך לשאול את עדי השטר אם הם זוכרים את עדותם.

נמצא אם כן, ששיטת הרמב"ם בדיני שטרות נשענת על שני עקרונות: (א) שטר הוא בעצם עדות כתובה, שמועילה מתקנת חכמים (ב) כיוון שהשטר הוא עדות כתובה, ממילא אין לו שום משמעות כאשר עדי השטר נמצאים כבר לפנינו, ואז השטר אינו אלא כלי להזכיר לעדים את עדותם.

 

********************************************

[1] גיטין ג. כתובות יח:

[2] להבנתנו, זוהי המשמעות הבסיסית ביותר של דברי ריש לקיש, וזוהי ההבנה המתבארת מן הירושלמי בכתובות פ"ב ה"ג, עיי"ש.

[3] המעיין בדברי הרי"ף רואה שהוא מבין שדברי ריש לקיש שייכים למשמעות השניה בדיוק כפי שהם שייכים למשמעות הראשונה, והוא אינו מבדיל ביניהם.

[4] הובא בספר הזכות לרמב"ן ברי"ף ביבמות.

[5] אם כי גם בדברי הרי"ף ביבמות אפשר לשים את הדגש על המילה 'כגון עדות', ולפרש שהיינו עדות מזכרון דברים לאפוקי שטר ממש.

[6] החלק הזה, דורש הגדרה טובה יותר.

[7] כדברי בעל המאור ביבמות: "ואי אתה אומר כן (=שבשטר שייך מפיהם ולא מפי כתבם) עקרת מה שכתוב בקבלה ותוב בספר וחתום והעד עדים, ומקרא מלא כתוב בתורה וכתב לה ספר כריתות…". כלומר, ברור שבשטר לא שייך החיסרון של 'מפיהם' ולא מפי כתבם, כי אז לא יוכלךו להתקיים שטרות.

[8] אמנם, התוספות כותבים שעדים המעידים מה היה כתוב בשטר אין בהם חיסרון של 'מפיהם' ולא מפי כתבם משום "דעדים החתומין על השטר נעשה כמי שנחקרה עדותן בבית דין והוי כאילו מעידין ראינו עדות שנחקרה בבית דין", שמשמע ששטר הוא עדות כתובה, אלא שנחקרה בבי"ד, אולם מסתבר שהגדרה זו היא רק בתחילת התוספות, אבל התירוץ של ר"י ששטר מועיל דווקא כשנעשה כתיקון שטרות נראה שאינו הולך עפ"י הגדרה זו.

[9] יבמות לא: ד"ה "דחזו בכתבא"

[10] כל זה, שלא כדברי ה'קצות' בסי' כ"ח סק"ו, עיי"ש.

[11] על פי הסבר זה ברור מנין לקח הרמב"ם את הרעיון שתקנת שטרות היא מדרבנן משום 'שלא תנעול דלת בפני לווים'. הרמב"ם לקח את הרעיון הזה מאותו המקור שממנו לומדים שבדיני ממונות אין צורך גם בדרישה וחקירה – דברי רבי חנינא בסנהדרין לב.

יש לציין שמדברי הרמב"ם "אבל מדברי סופרים שחותכין דיני ממונות בעדות שבשטר אף על פי שאין העדים קיימים" משתמע לכאורה, שכאשר העדים קיימים, אע"פ שאינם לפנינו, לא צריך תקנת חכמים כדי להכשיר את השטר, וזה כשיטת רבנו תם, ועיין בלחם משנה שדייק כן מדברי הרמב"ם. לאור דיוק זה ניתן לומר, שגם תקנת חכמים ש'מוותרת' על הצורך בהגדת העדות בפה, בנויה על כך שבעצם גם מן התורה ישנו מצב שניתן לשלוח לבי"ד עדות כתובה, ולכן תקנת חכמים אינה מחדשת דין גמור. אמנם, לכאורה הקישור בין שיטת הרמב"ם לשיטת רבנו תם מוביל למסקנה, שלדעת הרמב"ם החיסרון של 'מפיהם' ולא מפי כתבם אינו חיסרון מהותי כ"כ, וקשה לקשור אותו לצורך בחקירת העדות שהוא לכאורה חיסרון מהותי, וע"ע לקמן.

[12] יש שרצו לדייק מדברי הרמב"ם "אבל מדברי סופרים שחותכין דיני ממונות בעדות שבשטר" שיש כאן ראיה לכך ששטר הוא ראיה חזקה יותר מאשר סתם עדות, שהרי חותכים את הדין על פיה, אולם לענ"ד הפירוש הוא אחר – שעל פי עדות שבשטר ניתן לחתוך את הדין, ולא צריך לומר שכיוון שהיא עדות רק מדרבנן, ממילא אם יסתרו אותה עדים היא לא תהיה קבילה.

[13] הרמב"ם עושה אבחנה, בין מצב ש"אפשר לקיים השטר שלא מפיהם" ובין מצב ש"אי אפשר לקיים את השטר אלא מפיהן", קשה לעמוד על הפירוש של הביטוי הזה ברמב"ם – וכי בי"ד נביאים הם שיודעים אם אפשר לקיים את השטר או לא? וצ"ע בפירוש משפט זה.

[14] החילוק הזה דומה לחילוק שראינו ברי"ף לעיל, ביחס בין שתי הסוגיות. הדבר הזה מעורר למחשבה שהחילוק שעושה הרמב"ם בין 'אפשר לקיים את השטר שלא מפיהם" או אי אפשר היא בעצם אבחנה בין מצב שהעד עצמו מקיים את השטר, ובין מצב שהשטר מתקיים ממקור אחר, אלא שקשה להכניס דבר זה במילים.

[15] אמנם, עדיין צ"ע, שהרי אם נאמר שיש סדר בדרכי הקיום של הרמב"ם, היה הרמב"ם צריך להקדים את הדרך השלישית – קיום עפ"י עדי השטר עצמם – גם לדרך הראשונה. ואפשר לומר בדוחק, שכאשר הדיינים מכירים את החתימות, הרי כבר נתקיים השטר, ויותר אי אפשר שיבואו עדי השטר ויעידו, שכיוון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד, ועל כרחם של הדיינים הם נאלצים לקיים את השטר עפ"י עצמם.