תמצית הדין למעשה

לדעת רוב רובם של הפוסקים, אסור להשתמש בשבת בכל החומרים המשחתיים, שיש בהם איסור ממרח, שהוא תולדת ממחק. על כן, אסור להשתמש בשפתונים, מייק אפ משחתי לק וכו', כבר בגלל איסור ממחק.

כמו כן, חומרים שנדבקים לפנים ע"י תוספות שומניות שונות, או חומרים נוזליים, אסור להשתמש בהם, בגלל איסור צובע, שמדרבנן שייך גם בגוף האדם.

כפי שנסביר להלן, כל הדיון מתמקד אך ורק באבקות דמויות טלק, שאין בהן שום תוספת שומנית, אלא שהן צובעות את הפנים וכדומה. השאלה היא אם הדבר נחשב בגדר צביעה, ולעניין זה, ישנם פוסקים רבים המקילים. כיוון שמדובר באיסור דרבנן, ניתן לסמוך עליהם ולהקל.

תכשירי האיפור החדשים הנושאים הכשר, הם פשוט מוצרי איפור המבוססים על "איפור מינרלי", שהוא איפור אבקתי טהור ללא חומרים שומניים. לכן, כאשר יש איפור כזה, הנושא כשרות, דהיינו שבדקו שהוא אכן אינו מכיל חומרים שמנוניים, מותר להשתמש בו, על פי השיטות המקילות הנ"ל.

רצוי להשתמש במברשות מיוחדות לשבת בתכשירים אלו, כדי לא להסתבך עם מריחת שאריות איפור שיש בו גם שומן.

אין הבדל בכל הנ"ל בין אשכנזים לספרדים.

הנימוקים בהרחבה

צביעה בגוף האדם

משנה שבת צד ע"ב:

הנוטל צפרניו זו בזו, או בשיניו, וכן שערו, וכן שפמו, וכן זקנו, וכן הגודלת, וכן הכוחלת, וכן הפוקסת – רבי אליעזר מחייב, וחכמים אוסרין משום שבות.

מבואר, שלדעת חכמים אסור מדרבנן לאשה לכחול את עיניה. ובגמרא מבואר, שאיסור כוחלת הוא משום צובעת[1].

הרי שמדרבנן יש איסור צביעה בגוף האדם, לדעת רוב הראשונים, שפסקו כחכמים[2], וכן נפסק בשולחן ערוך (סימן שג סעיף כה).

מדברי החיי אדם (כלל כד, נשמת אברהם אות א) נראה, שאיסור כוחלת הוא מדרבנן, משום שזו צביעה שאינה בת קיימא. אבל מרבית האחרונים נקטו לא כך, אלא שהסיבה שהצביעה אינה אסורה מהתורה אינה משום שזו צביעה שאינה של קיימא, אלא שבגוף האדם לא שייכת צביעה מן התורה. כך כותב באור זרוע (חלק ב סימן סג אות ה) בשם היראים:

וצביעת פיו וידו אין בהם חשש, שאין צביעה אלא בדבר שדרכו לצבוע ולא מקריא צובע כלל.

וכך כתב במנחת חינוך (צובע אות ג) ובאבני נזר (חלק אורח חיים סימן קעז אות ג) וכן כתב המשנ"ב (סימן שג סקע"ט).

צביעה בצבע גוף

ביביע אומר (חלק ו אורח חיים לז אות ג) מעלה סברא להקל, שאין צובע בפודרה לבנה (בצבע גוף). יסוד הדברים שיטת חלק מהאחרונים (נודע ביהודה אבן העזר סימן פה ועוד) שכאשר כותבים כתב על גבי כתב, אף שהכתב הראשון אינו כהה מספיק, והכתב השני משחיר אותו אין בזה מלאכת כותב. וכתב היביע אומר, שלשיטתם יש מקום לומר שגם אין בזה מלאכת צובע.

אמנם, דעת המגן אברהם להדיא אינה כן. שכן, השולחן ערוך (שכח, סעיף מח) כתב שאסור להניח בגד על גבי מכה המוציאה דם, מפני שהבגד יצבע. וכתב עליו המגן אברהם (סקנ"ב):

ואף על גב דמקלקל פטור מכל מקום אסור. ונראה לי, דבבגד אדום פשיטא דאסור.

מבואר מדבריו, שבבגד אדום זה פחות מקלקל. וכן כתב המשנ"ב (ס"ק קמו).

אם כן, בנדון השארת צבע כשהוא רק מחזק את צבע העור, לדעת המגן אברהם והמשנ"ב נראה שזה רק חמור יותר מצביעה רגילה, אבל לדעת הנו"ב וסייעתו, יש לומר שזה יהיה קל יותר, שכן זה רק תרי דרבנן.

יש לציין, שהדיון הזה הוא רק ביחס לפודרה ואבקת טלק. אבל כאשר מדובר על מייקאפ ודומיו תהיה בעיה בגלל איסור ממחק.

שימוש בפודרה צבעונית

דיון נוסף הוא לגבי שימוש באבקת פודרה. המפאיין את האבקה הזו, שאין בה מצד עצמה שום חומר שנועד להדביקה על הפנים. והיא נשארת על הפנים רק לזמן מועט.

בשו"ת מהר"ם בריסק (חלק א סימן כג) העלה סברא, שאין בפודרה כזו בכלל משום צובע, בגלל שהיא רק מונחת על הפנים ואינה נחשבת שצבעה אותם. צבע הוא משהו שמשאיר רושם על גוף הדבר, ואילו האבקה, מיד כשנופלת, לא נשאר שום רושם לקיומה.

אלא שהוא דוחה את הסברא הזו, שכן מצינו בהלכות כתיבת ספר תורה, שאם הוסיפו אבקת זהב על גבי אותיות, הן נפסלות לספר תורה, כפי שכותב השו"ע (אורח חיים לב, ג):

אם זרק עפרות זהב על האותיות, מעביר הזהב וישאר כתב התחתון וכשר. אבל אם זרק הזהב על אות מאזכרות, אין לו תקנה לפי שאסור להעביר הזהב, משום דהוי כמוחק את השם.

והבין המהר"ם בריסק, שכשמסלקים את האותיות לא נשאר שום רושם, ואף על פי כן, רואים שזה בגדר כתב על גבי כתב. אם כן, יש לעפרות מעמד של כתב, למרות שהן אינן נדבקות לדיו ולא משאירות רושם.

ביביע אומר (שם) יצא כנגדו וטען, שאין ללמוד מהלכות ספר תורה להלכות שבת. בהלכות ספר תורה, אם הכתב העליון אינו שחור, זה פסול. משום שספר תורה צריך להיות שחור ובדיו. אבל בהלכות שבת, נדרשים תנאים אחרים. ועל כן סובר היביע אומר, ששימוש בפודרה צבעונית אינו אסור בכלל.

כך כתב גם באגרות משה (אורח חיים א קיד):

…וכן אסור לאשה לצבוע את פניה מדין צביעה אבל לזרוק את הפאודער (האבקה) לבן על הפנים שלא מתקיים כלל אין בזה איסור צביעה.

ובתשובה נוספת (אורח חיים ה סימן כז) חזר על ההיתר אלא שסייג אותו:

הנה נכון מה דהשבת להרה"ג מוהר"ר דוד וינבערגער שליט"א אודות מש"כ בספרי אג"מ או"ח ח"א סימן קי"ד בענין צביעת הפנים. וז"ל התשובה, וכן אסור לאשה לצבוע את פניה מדין צביעה, אבל לזרוק את הפאודער לבן על הפנים שלא מתקיים כלל אין בזה איסור צביעה, ע"כ. ואמרת שלכאורה יש להתיר מהאי טעמא גם במיני אבקת איפור (פאודער) הצבועים וכמו שהוזכר בשמי בחוברת ל"תורה והוראה" חלק ז' דף כח.
וגם נכון מה שאמרת שיש ליזהר מליתן היתר כללי גם לאבקה לבנה, שאחר הנסיון וחקירות ודרישות נראה שרוב האבקות הנמכרות לתמרוקי נשים נעשות עם בסיס של מיני שמנונית, ויש מהם שמתקיימים לזמן, וממילא יש ברובן חשש צובע, ורק האחרים שאינם מתקיימים מותרים. ובלי נסיון באומדן דבר כזה, קשה להכריע מן הסתם. ובתשובתי הנ"ל כיוונתי לאבקה לבנה פשוטה הנקראת "טאלק" הנעשית בלי שמנונית ואינה מתקיימת. עוד מובן כי בהכנת תמרוקי נשים, יש ליזהר גם כן מאיסור ממחק, ולהכין האבקה מקודם שבת.

כלומר, ניתן להתיר גם אבקות צבעוניות, ובלבד שהן כמו אבקת טלק, שאין בהם שום חומר שמנוני שנועד להצמדתן לפנים.

לעומת זאת, הגרש"ז (שולחן שלמה סימן שג אות יז) ובעקבותיו השש"כ פקפקו בהיתר זה. וזו לשונו של השש"כ (מהדורא שלישית פרק יד סעיף סה):

אסורה האשה להשתמש בשבת וביו"ט בפודרה (אבקת איפור) מעורבת במשחה, או בפודרה סבון. ואף נכון שלא לתת פודרת איפור על הפנים, גם אם היא אינה מתדבקת היטב אל עור הפנים.

מדבריו רואים, שגם הוא לא היה פשוט לו האיסור, ולכן כתב רק בלשון "נכון שלא לתת…".

 

***********************

[1] אמנם, דעת הרמב"ם (פרק כג הלכה יב) שהוא משום כותב, ומסבירים המפרשים שהיתה לו גירסה אחרת בגמרא, כגירסת הערוך.

[2] דלא כרבנו חננאל והסמ"ג.