אם פרשת השבוע שעבר עסקה, בחייו של יעקב בגלות, הרי שהפרשה שלנו עוסקת בחזרה מהגלות לארץ. במובן מסויים, לדורנו, הדור שחוזר מהגלות, יש עניין מיוחד בפרשה הזו.
בסוף הפרשה הקודמת, יעקב מתקרב לארץ, והוא פוגש מלאכים. אם בצאתו לגלות הוא ראה את הסולם שהמלאכים עולים ויורדים בו, הרי שגם בחזרתו, באים מלאכים לקבל את פניו. כמה נחמד.
על גבי החוויה החיובית הזו, כיצד מתמודדים עם המפגש של הכניסה לארץ? מדי שנה, כשקוראים על המפגש של יעקב עם עשו, לא נח לי. כזה כנוע, רק רוצה להתפייס ולוותר על הכל. אין עמוד שדרה?
בתוך כל המפגש של יעקב עם עשו, ישנה פרשיה עלומה, שהיא המפגש של יעקב עם אותו האיש שהוא נאבק עמו. הזיהוי הרווח בחז"ל הוא שאותו האיש היה שרו של עשו. והדרך המקובלת להסתכל על העניין היא, שלפני שיעקב מתמודד עם עשו האיש, קיימת התמודדות רוחנית, עם ה'עשויות' של עשו.
על פי הגישה הזו, כותבים הרמב"ן וספר החינוך, שמצוות גיד הנשה היא תזכורת להצלחה גם ברגעים הקשים ביותר:
משרשי המצוה, כדי שתהיה רמז לישראל שאף על פי שיסבלו צרות רבות בגליות מיד העמים ומיד בני עשו, שיהיו בטוחים שלא יאבדו, אלא לעולם יעמוד זרעם ושמם, ויבוא להם גואל ויגאלם מיד צר.
יש כמה וכמה קשיים פרשניים בדרך הזו. נציין רק אחד מהם – אם יעקב חושש מעשו, ומכין את החלוקה למחנות, למה הוא דואג שיהיה לו מכשול של מים למקרה שירצה לברוח? למה יעקב עובר את מעבר יבק?
לרשב"ם, יש פירוש לא שגרתי. הרשב"ם אומר, שיעקב עבר את מעבר יבק כדי לברוח מעשו. זה מתאים לכל האווירה הכללית של יעקב במפגש הזה עם עשו, שהוא כולו באווירה פייסית, על גבול הפחדנית.
על פי דרכו של הרשב"ם, מסתבר שאותו האיש שיעקב נלחם נגדו אינו שרו של עשו, אלא מלאך שנשלח כדי לוודא שיעקב לא בורח. בדרך הזו, הצליעה נועדה לוודא שיעקב לא יברח.
על רקע זה, מסתבר שבסוף המפגש, כשיעקב לא מוכן שהמלאך ילך, זה בגלל שהוא רוצה שהמלאך יברך אותו, ויתמוך בו בהתמודדות עם עשו. וכאן מגיעה שינוי השם – ישראל נקרא ישראל משום שהוא לא צריך את המלאך כדי לנצח, נמצא עליך שמו של אלקים, ואתה יכול לנצח בזכותו. אל תפחד.
בגלות, הטכניקה להתמודד עם רשעים כמו עשו היא בתחבולות. וזה עבד. אבל כשבאים לארץ, וצריך להתעמת, כנראה קשה ליעקב. המפגש עם המלאך בא ללמד את יעקב לבטוח בקב"ה, שיוכל לנצח גם בהתמודדויות החזיתיות שיש לו בארץ.