חבר שלי, שהוא מנהל באיזושהי חברת היי טק, סיפר לי פעם על השימוש שלהם בטכניקת סיעור מוחות במחקר.
בטכניקה של סיעור מוחות, השלב הראשון הוא שלב שבו כל אחד זורק רעיונות. אסור להעיר שום הערה שמקטינה את ההצעה. אין ביקורת, לעג וכן הלאה.
בדרך כלל, לאחר שמעלים הרבה רעיונות, מתחיל תהליך של צנזורה. פוסלים רעיונות לא סבירים, ומקדמים רעיונות סבירים יותר. באופן שבו זה נעשה בחברה שהחבר שלי עבד בה, יש שלב בינים נוסף, שבו כל אחד מהמשתתפים נדרש לומר רק דברים טובים על רעיונות מתוך סל הרעיונות שהושמעו.
הסיבה לשימוש בטכניקה הזו של סיעור מוחות היא, שרוצים לחרוג מהגבולות הרגילים של החשיבה. מה שנקרא 'לצאת מהקופסה'. והביקורת, מטבע הדברים, מגיעה ישר מהצורה של הקופסה.
אפשר לראות דוגמא מעניינת לכך, בפרשת השבוע שלנו. יוסף הוא בעל החלומות. יש לו רעיונות. והוא בא ומספר אותם לאחיו ולאביו. תגובה קלאסית ושלילית לרעיון מופרך, היא לציין את מופרכותו "הבא נבוא אני ואמך ואחיך להשתחוות לך ארצה?!". וכפי שרש"י מציג את הדברים – זה רעיון מופרך. הלא אמו של יוסף נפטרה.
אבל האמת היא, שהחלום התגשם. אולי דרך בלהה, על פי פירושו של רש"י, ואולי מתוך הבנה שהירח הוא כל בני ביתו של יעקב, כפי שמציע הרמב"ן, ויש עוד אפשרויות פרשניות. אבל כל האפשרויות הפרשניות האלו נעלמות מעיניהם של האחים, בגלל האמירה המקטינה – הרי במציאות זה לא אפשרי!
וזו דילמה. יש אנשים שמעדיפים את הגבולות של המציאות, והם ימשכו את החלום אל המציאות. ויש אנשים, שנותנים לחלום להעיף אותם, והם מושכים את המציאות אל החלום.
אתמול (יום חמישי) יצא לי להיות בשני מקומות, שבהם למדתי על אנשים שהיה להם חלום, והם הגשימו אותו. הם הקימו מוסד – במקום אחד בית ספר, ובמקום השני הוסטל – ששונה ממקומות אחרים, שיש בו חשיבה אחרת, ויש לו הצלחות. והכל בזכות הנכונות לחלום ולא לתת למציאות לייאש אותנו.
אולי גם אנחנו יכולים? אילו שאיפות יש לנו, שאנחנו כבר לא מנסים להגשים אותן? בתור יחידים, כמשפחה, כקהילה? כמה אנחנו אומרים 'בואו ננסה', וכמה אנחנו אומרים 'אין סיכוי'?