טרם מותו, קורא יעקב ליוסף ומברך את בניו: "וַיְבָרֲכֵם בַּיּוֹם הַהוּא לֵאמוֹר בְּךָ יְבָרֵךְ יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר יְשִׂמְךָ אֱ-הִים כְּאֶפְרַיִם וְכִמְנַשֶּׁה". וביאר שם רש"י – "בך יברך ישראל – הבא לברך את בניו, יברכם בברכתם ויאמר איש לבנו ישימך א-הים כאפרים וכמנשה". ואכן, רבים נוהגים לברך את ילדיהם בליל שבת, בברכה זו.
מדוע אכן יעקב מבקש כי נברך את בנינו להיות דווקא כאפרים ומנשה? במה מיוחדים דמויותיהם של בני יוסף, שהם מהווים סמל ודמויות מופת, שבכל הדורות אנו מברכים את הבנים להיות כמותם.
בחידושי הגרי"ז על התורה כתב, שכל בניו של יעקב גדלו והתחנכו בביתו. הם היו חלק מ‘חמולה‘ רחבה, ויכלו לגדול במנותק מהסביבה. על כן, זה לא מפתיע במיוחד, שהם גדלו להיות צדיקים. אולם אפרים ומנשה גדלו כחלק ממשפחה קטנה, בתוך תרבות עובדת אלילים ומלאה בגילוי עריות. העובדה שהם הצליחו לגדול ולהיות צדיקים, מעידה על כך שהם ידעו כיצד לא להיות מושפעים מן הסביבה.
אנו לא יכולים לגדל את ילדינו בסביבה ’סטרילית‘. ועל כן, אנו צריכים לגדל את ילדינו, וגם את עצמנו, בדרכם של אפרים ומנשה. היכולת שלא להיות מושפעים לרעה מהסביבה היא גם תכונת אופי מולדת, אבל יש בה גם רכיבים נרכשים. אנו מברכים את ילדינו שידבקו במידתם של אפרים ומנשה, ידעו לשמור על עצמיותם, ולא להיות מושפעים מהסביבה. אולם, האחריות הרובצת לפתחנו היא גם לחנך אותם כיצד לשמור על עצמיותם, ולא להיגרר אחר השפעות רעות מסביב.