רוב רובן של פרשיות תזריע ומצורע עוסק בצרעת לסוגיה השונים. חז“ל אומרים בכמה מקומות, שצרעת היא עונש על לשון הרע.

המאמץ להימנע מלדבר לשון הרע נראה קשה מאוד. כיצד נוכל שלא לדבר על מה שמתרחש סביבנו? ראיתי לנכון להביא את דבריו הפשוטים של הרב אשר וייס (מנחת אשר ויקרא עמ‘ תעח  – תעט):

”מן הסיבות העיקריות שעבודה זו של שמירת הלשון היא מן הקשות… משום שנדמה לנו שהרוצה לשמור פיו ולשונו מן המתמיהין הוא, ואין לו מנוס אלא להיות שתקן ומסתגר ולהתרחק מחברתם של הבריות. והאדם מטבעו נרתע מלהיות כזה, הלא דרכו וטבעו של האדם לחפוץ בחברתם של הבריות, להתרועע עם חברים מקשיבים וליהנות מחברתם. אך כל הנחה זו בטעות יסודה. יכול אדם להיות בעל לשון, ולשמור פיו ולשונו. כבר העיד בנו של החפץ חיים על אביו הגדול, שמרבה היה לדבר עם אנשים, איש שיח היה, וכל שיחו ושיגו קודש לה'. זה היה החידוש של רוכל זה, וכך דרכה של עבודה זו. לא לשתוק נצטווינו, אלא להרבות בדברי קודש, בתורה ובמצוה, ובאהבת הבריות ובשבחן, ולהרבות בדבריו אהבת תורה ואהבת הבריות לקדש שם שמים“.

בימי ספירת העומר, אנו צריכים להיות עסוקים בתיקון חטאם של תלמידי רבי עקיבא שלא נהגו כבוד זה בזה. מי שמרבה באהבת הבריות ובשבחן, גם יתקן את חטאם של תלמידי רבי עקיבא, וגם יזכה לברכה המובאת בתהילים ”מִי הָאִישׁ הֶחָפֵץ חַיִּים אֹהֵב יָמִים לִרְאוֹת טוֹב – נְצֹר לְשׁוֹנְךָ מֵרָע וּשְׂפָתֶיךָ מִדַּבֵּר מִרְמָה…  בַּקֵּשׁ שָׁלוֹם וְרָדְפֵהוּ“.