כשהמתאווים באו אל משה בתלונתם על כך שהם רוצים בשר, משה מגיע לנקודת משבר. הוא מאבד את האמון בעם, עד כדי כך שהוא מצטער על שנשלח להנהיג את העם ”לָמָה הֲרֵעֹתָ לְעַבְדֶּךָ וְלָמָּה לֹא מָצָתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ לָשׂוּם אֶת מַשָּׂא כָּל הָעָם הַזֶּה עָלָי ”. נקודת השבר מגיעה מההכרה, שהעם עסוקים בצרכים קטנים של טרדות היום יום, במקום להתבונן בהתרחשות הגדולה. הם יצאו ממצרים, קיבלו תורה, ועומדים להיכנס לארץ ישראל, וכל מה שמטריד אותם, זה שהם רוצים בשר. בנקודה זו, משה מתייאש, ומרגיש שהוא אינו יכול להנהיג יותר את העם.
הפתרון של הקב“ה הוא למנות למשה שבעים עוזרים, שהם יהיו אלו שינהיגו את העם. אולם, כיצד הדבר יעזור? הבעיה היא שהעם פשוט עסוק יותר מדי בצרכים הקטנים. מה עוזרת נוכחותם של עוד שבעים זקנים נביאים?
יתכן והתשובה קשורה לעקרון המפורסם של ”חנוך לנער על פי דרכו“. לא מן הכל אדם זוכה ללמוד. כל אדם, בהתאם לאופיו המיוחד, צריך למצוא את המסילות המתאימות ללבבו. דבריו של משה רבנו, ככל הנראה, לא מתאימים לכל אחד מעם ישראל, ולכן משה רבנו לא מצליח להפוך את כל העם לעובדי ה‘ אמיתיים. אבל כאשר יש שבעים זקנים, יש שבעים דרכי לימוד והנהגה שונות, המאפשרות לכל אחד מישראל למצוא את הדרך הנכונה עבורו לעבודת ה‘.
כהורים ומורים, אנו מרגישים לפעמים מאויימים, כשמישהו מלמד את הילדים שלנו בדרך שונה מהדרך שבה אנחנו רגילים. אבל צריך לזכור, שכל ילד שונה, וכל ילד צריך למצוא ממי ללמוד. וחלק מהתפקיד שלנו כהורים ומורים הוא לדעת מתי לסגת ולפנות מקום לאחרים, כדי שהילדים והתלמידים שלנו יוכלו להתפתח טוב יותר מבחינה רוחנית.