לאחר שהעם מתלוננים שוב על המן, הקב“ה משלח בעם את הנחשים השרפים. כשהעם מתחילים לחזור בתשובה, הקב“ה אומר למשה לעשות שרף ולשים אותו על נס. ואכן, משה עושה נחש מנחושת, שם אותו על נס, והמגפה נעצרת.
המפרשים דנים בשאלה, מפני מה עשה משה את הנחש דווקא מנחושת? ומה משמעות שינוי הלשון בין השרף שעליו ציווה הקב“ה ובין הנחש שאותו עשה משה. רש“י מפרש, שהיות שהקב“ה לא אמר מאיזה חומר יהיה הנחש עשוי, עשה אותו משה מנחושת, משום ’לשון נופל על לשון‘. הרמב“ן נותן הסבר אחר, ואומר שזה משום שהדבר המציל צריך להיות אותו הדבר בעצמו שהזיק, והיות שבני ישראל ניזוקו ע“י שרפים, שהם נחשים בצבע הדומה לנחושת, עשה משה נחש מנחושת. ובספורנו פירש בדרך אחרת.
המשותף לכל ההסברים האלו הוא, שמשה לא הסתפק במילוי ההוראה כפשוטה, אלא התאמץ להבין את כוונתו של הקב“ה ומטרתו, ובעקבותיה שכלל את הביצוע של מה שנצווטה ע“י הקב“ה. זהו בעצם אחד הניצנים הראשונים של התורה שבעל פה, ושל הבנת תפקידנו כלומדי תורה ושומריה. התורה לא ניתנה לנו רק על מנת שנציית ונבצע את המצוות כלשונן, אלא כדי שנבין אותן לעומקן, עד כמה שידינו מגעת, וממילא נלמד ונבין טוב יותר, כיצד ניתן לשכלל את קיום המצוות ולעשותן באופן שלם יותר.