פרשת פסח שני באה לעולם על ידי אותם אנשים טמאים, שלא יכלו לעשות את הפסח במועדו. בפסוק כתוב רק, שהם היו טמאים לנפש אדם, אבל לא מוסבר כיצד נטמאו. כמה מהדעות השונות בחז"ל אומרות, שהם היו טמאים מפני שעסקו בקבורת מתים, שהיה ראוי שיעסקו בקבורתם. נושאי ארונו של יוסף, או קוברי מת מצווה. אם כן, אותם אנשים היו טמאים מסיבה טובה, ובכל זאת, ברור להם שההימנעות מלהקריב את קרבן הפסח היא דבר לא טוב, ועל כן הם מתלוננים "למה ניגרע".
נסיבות החיים עלולות להוביל את כולנו למצב שבו אנו פטורים ממצווה זו או אחרת. במידה מסויימת, התורה מתחשבת במצב זה של אונס: "אמר רב אסי: אפילו חשב אדם לעשות מצוה, ונאנס ולא עשאה, מעלה עליו הכתוב כאילו עשאה" (קידושין מ.). ומצד שני, דעתו של רבי יוחנן (ירושלמי קידושין ג, ב), שאונס – כמאן דלא עביד. וכך נראה גם מפרשתנו – מי שטמא ולא יכול להקריב את קרבן הפסח, אכן נגרע חלקו.
אולי הפתרון טמון בהבנה, שאונס הוא לא תמיד אונס. לפעמים אדם מעצב את חייו באופן כזה, שהוא אינו יכול להתפלל במנין. אולם, זה לא אומר שמראש הוא לא היה יכול לעצב אותם אחר. ואז, למרות שהוא אנוס, ואין לו עבירה, אבל גם אינו זוכה לשכר מצווה, ולתועלת הרוחנית שבקיום המצווה.
פעמים רבות, מסגרת חיינו מאלצת אותנו לפעול בדרך מסויימת. אולם, ניתן לתהות, אם אנחנו לא יכולים לשנות את עצם המסגרת, ולהגיע לתוצאות טובות יותר.