שלוש פרשיות בתורה עוסקות בדיני עבדים. בספר שמות, בפרשת משפטים, בספר ויקרא, בפרשת בהר, ובספר דברים, בפרשת ראה.
אנו עוסקים כעת במצוות הענקה, המופיעה בפרשת ראה. התורה מצווה על האדון, שכאשר עבדו יוצא לחירות, לא יצא בידים ריקניות, שנאמר: הַעֲנֵיק תַּעֲנִיק לוֹ מִצֹּאנְךָ וּמִגָּרְנְךָ וּמִיִּקְבֶךָ אֲשֶׁר בֵּרַכְךָ ה' אֱ-הֶיךָ תִּתֶּן לוֹ (דברים טו יד), ונמנית המצוה במנין המצות (ספר המצוות מצות עשה קצו; סמ"ג עשין פד; חינוך תפב).
נימוק מסויים לחובה לתת מופיע בסוף הפרשיה:
לֹא יִקְשֶׁה בְעֵינֶךָ בְּשַׁלֵּחֲךָ אֹתוֹ חָפְשִׁי מֵעִמָּךְ כִּי מִשְׁנֶה שְׂכַר שָׂכִיר עֲבָדְךָ שֵׁשׁ שָׁנִים וּבֵרַכְךָ ה' אֱ-הֶיךָ בְּכֹל אֲשֶׁר תַּעֲשֶׂה:
מה פירוש "כי משנה שכר שכיר עבדך"? רש"י במקום מביא את דברי חז"ל:
כי משנה שכר שכיר – מכאן אמרו עבד עברי עובד בין ביום ובין בלילה. וזהו כפלים שבעבודת שכירי יום. ומהו עבודתו בלילה, רבו מוסר לו שפחה כנענית והוולדות לאדון.
בעקבות דברי רש"י, המשנה למלך (הלכות עבדים פרק ג הלכה יב) כותב בשם המהר"יט, שמצוות הענקה היא בעצם חלק משכרו של העבד. הוא עובד יותר משכיר רגיל, ולכן 'משתכר' גם את ההענקה. והמשנה למלך דן בשאלה, מה יהיה אם האדון לא מסר לעבד שפחה כנענית, האם עדיין יצטרך לשלם הענקה.
לדברי המהרי"ט, קל להבין את דעת התנאים (קידושין יד:), שהיא גם דעת הרמב"ם (עבדים ג, יב) שעבד עברי שמכר עצמו, ולא מכרוהו בית דין, אינו זכאי להענקה. כיוון שגם האדון אינו יכול למסור לו שפחה כנענית (רמב"ם שם הלכה ג).
אבל הרבה מהמפרשים מבינים את מצוות הענקה בדרך אחרת. בפרשה, מצוות הענקה היא חלק מרצף העוסק בצדקה – שמיטת כספים, מצוות צדקה בכללותה, ודין הענקה בעבד עברי. וכך נראה גם מהרמב"ם בספר המצוות, שמנה את מצוות הענקה בתוך הרצף של מצוות צדקה (קצה – קצז).
ובמיוחד, כך היא דעתו של ספר החינוך (תפב) שכתב בשרשי המצווה:
משרשי המצוה למען נקנה בנפשנו מדות מעולות יקרות וחמודות, ועם הנפש היקרה והמעולה נזכה לטוב, והא-ל הטוב חפץ להיטיב לעמו, והודנו והדרנו הוא שנרחם על מי שעבד אותנו ונתן לו משלנו בתורת חסד מלבד מה שהתנינו עמו לתת לו בשכרו, ודבר מושכל הוא, אין צורך להאריך בו.
כלומר, לדעת ספר החינוך צריך ללמוד ממצוות הענקה, שגם כאשר סתם שכיר משתחרר, ראוי שהמעסיק יתן לו בתורת חסד. דברי החינוך שימשו עם קום המדינה, ביסוס בדיני תורה למנהג הרווח של פיצויי פיטורין, מנהג שהפך לחוק ברבות הימים (ראו למשל, ציץ אליעזר חלק ז סימן מח פרק י).
המנחת חינוך (בסוף המצווה) תמה: אם עבד עברי שמוכר עצמו אינו זכאי להענקה, כיצד יתכן שיש עניין להעניק לשכיר? מכח זאת, הוא מעלה את האפשרות, שספר החינוך אכן נוקט כדעת רבי אליעזר, שהיא גם דעת התוספות (קידושין טו. ד"ה אידך) ועוד, שמצוות הענקה נוהגת גם במוכר עצמו. אלא שדבר זה אינו מסתבר כל כך, כפי שמעיר המנחת חינוך בעצמו, שכן ספר החינוך לא נוטה בדרך כלל מדעתו של הרמב"ם, בפרט כשגם הרמב"ן מסכים עמו.
אפשרות נוספת היא מה שכותב הים של שלמה (קידושין א, כב). הים של שלמה שואל, כיצד יתכן שמעניקים למי שמכרוהו בית דין שעשה עבירה, ואין מעניקים למוכר עצמו, שלא עשה עבירה. ותשובתו: " במוכר עצמו מדעתו, ועבר על כי לי בני ישראל עבדים, ולא עבדים לעבדים, משום הכי אין מעניקים". לדרך זו יש לומר, ששכיר, שאין בזה איסור של 'כי לי בני ישראל עבדים', יש טעם להעניק גם לו.