מילתא בטעמא

שלוש פרשיות בתורה עוסקות בדיני עבדים. בספר שמות, בפרשת משפטים, בספר ויקרא, בפרשת בהר, ובספר דברים, בפרשת ראה. אנו עוסקים

לא תמיד שמים לב לכך, אבל בכל יום טוב ישנה מצוות עשה מהתורה לשמוח. בתורה מופיעה מצוות השמחה בשני הקשרים.

היובל והשמיטה מהוות חלק ממהלך אחד. אולם, לכל אחת מהן דגשים משלה. אבחנה מעניינת בין אופיה של השמיטה לאופיו של

ה'לב' של ליל הסדר, הוא ה'מגיד' – מצוות סיפור יציאת מצרים. אולם, אנו מזכירים את יציאת מצרים במשך כל השנה

פרשת אחרי מות שקראנו בשבוע שעבר ופרשת קדושים, שאותה אנו קוראים השבוע, עוסקות בין השאר גם באיסורי עריות. בחז"ל מצינו

בספר החינוך (מצווה שו) כתב, שמטרתה של הספירה היא ההכנה למתן תורה: משרשי המצוה על צד הפשט, לפי שכל עיקרן

פרשתנו פותחת במצוות השמיטה. מצווה זו זכתה לטעמים רבים מקרב המפרשים. הרמב"ם (מורה נבוכים ג, לט) נותן שני טעמים למצוות

המצוה הראשונה בה נצטוו בני ישראל כעם היא מצות קידוש החודש. מצוה זו אינה מופיעה במפורש בפסוקים, וחז"ל למדו אותה

לרגל פרשת פרה שאותה נקרא השבוע, נעסוק במשמעותם של דיני טומאה וטהרה. שתי גישות עיקריות אנו מוצאים ביחס למשמעותם של

שלוש מצוות נצטווינו ביחס שבינינו ובין עמלק. ראשית, אנו מצווים לאבד את כל זכר עמלק. שנית, אנו מצווים שלא לשכוח