אם יש דבר אחד שברור ביחס לאבות, זה שהם עברו את חייהם במאמץ. ללכת לארץ, להתמודד עם מלכים, נסיונות, קשיים, העקרות של האמהות. עד כדי כך, שעוד נגיע, בעוד כמה שבועות לכך ש"ביקש יעקב לישב בשלווה, קפץ עליו רוגזו של יוסף". כדגם לאנשים גדולים, החיים בנויים על מאבק ומאמץ, ולא על ישיבה שאננה.
ועם זאת, בפרשה שלנו יש משהו שנראה קצת אחר. כשיצחק מסתובב בקרב הפלישתים, הוא חופר בארות. וכך אומרת התורה:
(טז) וַיֹּאמֶר אֲבִימֶלֶךְ אֶל יִצְחָק לֵךְ מֵעִמָּנוּ כִּי עָצַמְתָּ מִמֶּנּוּ מְאֹד: (יז) וַיֵּלֶךְ מִשָּׁם יִצְחָק וַיִּחַן בְּנַחַל גְּרָר וַיֵּשֶׁב שָׁם: (יח) וַיָּשָׁב יִצְחָק וַיַּחְפֹּר אֶת בְּאֵרֹת הַמַּיִם אֲשֶׁר חָפְרוּ בִּימֵי אַבְרָהָם אָבִיו וַיְסַתְּמוּם פְּלִשְׁתִּים אַחֲרֵי מוֹת אַבְרָהָם וַיִּקְרָא לָהֶן שֵׁמוֹת כַּשֵּׁמֹת אֲשֶׁר קָרָא לָהֶן אָבִיו: (יט) וַיַּחְפְּרוּ עַבְדֵי יִצְחָק בַּנָּחַל וַיִּמְצְאוּ שָׁם בְּאֵר מַיִם חַיִּים: (כ) וַיָּרִיבוּ רֹעֵי גְרָר עִם רֹעֵי יִצְחָק לֵאמֹר לָנוּ הַמָּיִם וַיִּקְרָא שֵׁם הַבְּאֵר עֵשֶׂק כִּי הִתְעַשְּׂקוּ עִמּוֹ: (כא) וַיַּחְפְּרוּ בְּאֵר אַחֶרֶת וַיָּרִיבוּ גַּם עָלֶיהָ וַיִּקְרָא שְׁמָהּ שִׂטְנָה: (כב) וַיַּעְתֵּק מִשָּׁם וַיַּחְפֹּר בְּאֵר אַחֶרֶת וְלֹא רָבוּ עָלֶיהָ וַיִּקְרָא שְׁמָהּ רְחֹבוֹת וַיֹּאמֶר כִּי עַתָּה הִרְחִיב ה' לָנוּ וּפָרִינוּ בָאָרֶץ
כאן זה נראה, שהמהלך של יצחק הוא לחפש אחר השלווה. באר בלי מריבות, ורק אז הוא מרגיש שדברים מתנהלים כראוי. השפת אמת (תולדות תרמה) מדמה את שתי הבארות הראשונות, עסק ושטנה, לימות השבוע. הבאר השלישית היא הבאר של שבת, זמן המנוחה והשלווה. כי יש בשלווה איזה משהו בריא.
אז אולי, השלווה היא ביטוי להשלמה של מאמץ. יצחק רואה שהוא נאבק על הבארות. עוד באר נחפרת, ועוד מאבק. כשהוא מסיים לחפור את הבאר האחרונה, ורואה שאין מריבות, זה סימן שהוא הגיע לסוף של תהליך מסויים. שבתחום הזה, הוא כבר לא צריך להתאמץ, ואפשר להפנות את המאמץ לאפיקים אחרים. השלווה היא לא סימן לסיום המאמצים בכלל, אלא למיצוי של כיוון מסויים.
אבל אולי אפשר לחשוב על הדברים בדרך נוספת. לחפור בארות זה לא קל. בוודאי בימי קדם, כשלא היו טרקטורים. לחפור באר, זה מאמץ רציני מאוד. אבל השאל היא, מול מה מתמודדים. האם המאמץ הוא פנימי, התמודדות עם הקושי שבעצם העבודה, או שיש במאמץ משהו לעומתי – אני חופר, במקום שאחרים לא רוצים שאני אחפור. מלבד המאמץ הפנימי, יש גם מאבק כלפי חוץ.
יש משהו במאבק כלפי חוץ שמרעיל את התוכן של העשייה. במקום להתאמץ כדי שיהיו מים, אני מתאמץ כדי לנצח אחרים. לא כתוב שהפלישתים סתמו את הבארות החדשות שעושה יצחק. אבל בכל זאת, הוא נוטש את שתי הבארות הראשונות. כי מים שנובעים ממאבק שעיקרו מאבק באחר, הם מים קצת מורעלים.
זה לא קשור לגמרי לשאלה מה בדיוק עושים. יצחק בכל מקרה חופר באר. אבל השאלה היא, איפה נעשית עיקר ההתמודדות. אם ההתמודדות שלנו היא בעיקר במלחמה באחרים, במאבק חיצוני, אנחנו חופרים את הבארות הראשונות של יצחק. אבל אם אנו מרגישים שעיקר ההתמודדות היא בתוכנו פנימה, במאמץ לשנות משהו אצלנו, במאמץ לשפר דברים, ולא במלחמה באחרים, אז עתה הרחיב ה' לנו ופרינו בארץ.