מישהו שאל אותי, איך זה שחז"ל, כשחילקו את הפרשות, עצרו בשיא המתח, באמצע הויכוח בין יהודה ליוסף.

הויכוח הזה פותח את הפרק הבא ביחס בין יוסף לאחיו, כאשר הם מתוודעים מחדש אחד לשני. שבוע שעבר קראנו על החרטה של האחים על מה שעשו ליוסף: "אבל אשמים אנחנו על אחינו אשר ראינו צרת נפשו…".

במסגרת המפגש השבוע, האחים חוששים, שיוסף לא סלח להם. יוסף משתדל להרגיע אותם. "ועתה אל תעצבו ואל יחר בעיניכם כי מכרתם אותי הנה  כי למחיה שלחני א-הים לפניכם וכו' ".

האם הסליחה הזו התקבלה על לב האחים? בפרשה הבאה נקרא על כך שהאחים עדיין חוששים, שיוסף לא סלח להם. אבל יש עוד שאלה לשאול – האם האחים סלחו לעצמם?

כנראה שגם יוסף חושש מכך. כשיוסף שולח את האחים, הוא אומר להם "וישלח את אחיו וילכו. ויאמר אלהם אל תרגזו בדרך".

חלק מהמפרשים מסבירים, שהכוונה שיוסף אומר לאחים לא לחשוש מן הדרך. אולם, רש"י מפרש בדרך שונה:

אל תרגזו בדרך – לפי שהיו נכלמים היה דואג שמא יריבו בדרך על דבר מכירתו, להתוכח זה עם זה ולומר על ידך נמכר וכו'.

כלומר, יוסף חושש שמא האחים עדיין לא סלחו לעצמם, והדבר יגרום להם למריבות ביניהם.

האם המריבות האלו יעזרו לאחים? ספק רב. אז למה לריב כך?

זהו הטבע האנושי – את הכעס שלנו על עצמנו,  את רגשות האשם, אנו נוטים לפרוק בדרך לא יעילה.

רגשות אשם הם חלק מהותי בעבודת ה'. כאשר אדם חוטא, הוא צריך לחוש אשם כדי שיוכל לחזור בתשובה. כך כותב הרמב"ם בהלכות תשובה: "כיצד מתוודה–אומר אנא ה' חטאתי עוויתי פשעתי לפניך, ועשיתי כך וכך, והרי ניחמתי ובושתי במעשיי, ולעולם איני חוזר לדבר זה".

חרטה על מה שעשינו ובושה על החטא הם חלק הכרחי מתהליך התשובה.

ועם זאת, רגשות האשם יכולים גם להפנות את האדם לא חיובי. במקום להפנות את האדם לעשיה, הם עלולים להביא את האדם לעצבות ושקיעה בשנאה עצמית.

כך כותב ר' נחמן בתורה רפב:

כִּי הוּא יְסוֹד גָּדוֹל לְכָל מִי שֶׁרוֹצֶה לְהִתְקָרֵב לְהַשֵּׁם יִתְבָּרַך, וּלְבַל יאבַד עוֹלָמוֹ לְגַמְרֵי חַס וְשָׁלוֹם כִּי רב בְּנֵי אָדָם שֶׁרְחוֹקִים מֵהַשֵּׁם יִתְבָּרַך עִקַּר רִחוּקָם הוּא מֵחֲמַת מָרָה שְׁחוֹרָה וְעַצְבוּת מֵחֲמַת שֶׁנּוֹפְלִים בְּדַעְתָּם מֵחֲמַת שֶׁרוֹאִים בְּעַצְמָם גּדֶל קִלְקוּלָם שֶׁקִּלְקְלוּ מַעֲשֵׂיהֶם כָּל אֶחָד כְּפִי מַה שֶּׁיּוֹדֵעַ בְּעַצְמוֹ אֶת נִגְעֵי לְבָבוֹ וּמַכְאוֹבָיו

וּמֵחֲמַת. זֶה הֵם נוֹפְלִים בְּדַעְתָּם, וְרֻבָּן מְיָאֲשִׁים עַצְמָן לְגַמְרֵי וְעַל יְדֵי זֶה אֵינָם מִתְפַּלְּלִים בְּכַוָּנָה כְּלָל וְאֵינָם עוֹשִׂים אֲפִילּוּ מַה שֶּׁהָיוּ יְכוֹלִים לַעֲשׂוֹת עֲדַיִן עַל כֵּן צָרִיך הָאָדָם לְהַשְׂכִּיל מְאד עַל דָּבָר זֶה כִּי כָּל הַנְּפִילוֹת שֶׁבְּדַעְתּוֹ, אַף עַל פִּי שֶׁהוּא מֵחֲמַת מַעֲשִׂים רָעִים שֶׁעָשָׂה בֶּאֱמֶת עִם כָּל זֶה, הַנְּפִילָה שֶׁבְּדַעְתּוֹ, וְהָעַצְבוּת וְהַמָּרָה שְׁחוֹרָה שֶׁנּוֹפֵל עָלָיו עַל יְדֵי זֶה הַכּל הוּא רַק מַעֲשֵׂי בַּעַל דָּבָר שֶׁמַּחֲלִישׁ דַּעְתּוֹ כְּדֵי לְהַפִּילוֹ לְגַמְרֵי, חַס וְשָׁלוֹם

עַל כֵּן צְרִיכִין לְהִתְחַזֵּק מְאד, לֵילֵך עִם הַתּוֹרָה הַזּאת לְחַפֵּשׂ וּלְבַקֵּשׁ בְּעַצְמוֹ בְּכָל פַּעַם אֵיזֶה מְעַט טוֹב וּנְקֻדּוֹת טוֹבוֹת וְכוּ' כַּנַּ"ל וְעַל יְדֵי זֶה יְחַיֶּה וִישַׂמַּח אֶת עַצְמוֹ, וִיצַפֶּה לִישׁוּעָה עֲדַיִן

התורה בנויה על האמונה בטוב שבאדם. באדם יש נשמה עליונה, והיא המפתח לכך שהאדם יכול להיות טוב. גם כשהוא חוטא, וגם כשהוא במט שערי טומאה, עדיין בורא עולם מאמין באדם וביכולתו להשתנות. האמונה הזו צריכה להיות לא רק מנת חלקו של בורא עולם, אלא גם שלנו. כן, צריך להרגיש רע כאשר אנו עושים דברים רעים, אבל לא להישאר עם ההרגשות הרעות, אלא לתרגם אותם לעשייה חיובית, להשתנות ולהתפתחות.