פרק א של ספר שמות מתאר את קשיי השיעבוד, כדי להסביר מדוע צריך בכלל לגאול את בני ישראל. מתוארים שלבי השעבוד השונים. בתחילה, שעבוד בפרך. כחלק מהמלוכה, ואחרי כן, כפי שמסביר הרמב"ן, על ידי הפיכת כל עם ישראל לעבדים. בשלב הבא, פרעה רוצה לחסל את עם ישראל כעם. לשם כך, אין צורך 'לבזבז' את הנשים. מספיק להרוג את הזכרים.
אלא שבתוך הסיפור הזה, מה החשיבות של הסיפור של המילדות. מה הוא תורם להבנת השעבוד או להיבט אחר של הסיפור?
הפרשנים, מאז ימי חז"ל, נחלקו בפירוש הפסוק: " וַיְהִי כִּי יָרְאוּ הַמְיַלְּדֹת אֶת הָאֱ-הִים וַיַּעַשׂ לָהֶם בָּתִּים". הפירוש שכולם מכירים, מרש"י, זה ש"ויעש להם בתים" ,הכוונה לשכר שהמילדות קיבלו מאת ה', על כך שהן 'יראו א-הים'.
אבל חלק מהפרשנים מבינים ש"ויעש" הכוונה לפרעה. פרעה ראה שהמילדות מתחמקות ממילוי המטלה שלהן, כי הן אומרות, שעד שהן מגיעות לבית היולדות, הן כבר ילדו, ולכן הוא בונה להן בתים. כעת, מי שרוצה ללדת, צריכה להגיע אל המילדות, ולא להפך, וממילא, אין דרך להתחמק.
כשגם זה לא הולך, פרעה 'נאלץ' להגיע למצב, שבו הוא אומר לכל העם שלו, להרוג את הילדים של בני ישראל.
קודם כל, הכיוון הפרשני הזה, מעצים את הקושי של השעבוד.
אבל עוד היבט שלו זה, שהוא גורם להבנה חדה יותר של 'יראת א-הים' של המילדות. היה מאוד קל למילדות 'להחליק' את מיתת הילדים. מי יודע כמה המילדת התרשלה. אף אחד לא היה חייב לדעת שהמילדות משתפות פעולה עם פרעה. לומר, 'אני לא אשתף פעולה עם משהו לא מוסרי, גם כשאי אפשר לתפוס אותי', זו יראת א-הים.
כשהמילדות כבר לא 'מחליקות' את העניין, וכל מצרי אמור לזרוק ליאור כל ילד זכר יהודי ליאור, כבר ברור לחלוטין, שזו תקופה של רוע צרוף. על רקע רוע כזה, העובדה שפתאום קם איש מבית לוי, ומוליד בן עם בת לוי, שבת לוי בוחרת, בחירוף נפש, ללדת, להסתיר את בנה בבית ולאחר מכן בסוף, מרשימה עוד יותר. זה לא רק חירוף הנפש כדי להוליד ילד. זו גם אמונה בכך שהעתיד לא בהכרח יהיה כמו ההווה. אמונה בתקווה, ביכולת להשתנות.
ולזוג הורים כזה, שמוסר את נפשו כדי לגדל ילדים, מתוך אמונה בעתיד טוב יותר גדל ילד, שקורות חייו בצעירותו ממלאות את פרק ב, ומתברר שגם הוא בעל חוש למוסריות ומסירות נפש לעניין, והוא גם כן, לא יכול לסבול אכזריות.
אז אולי הסיפור שתחילת ספר שמות מספר לנו, הוא לא רק של השעבוד והמסכנות של עם ישראל, שהקב"ה שועה לשוועתם ושולח איש פלאי להציל אותם. הוא סיפור של אנשים, שמשלבים שתי אמונות חשובות – הדרישה העצמית, שלא לעשות עוול מוסרי, האמונה בתקווה לשיפור מצבו של העולם, גם ברגעים השחורים ביותר, ומהם נולד מי שמחזיק באמונה, שיש לפעול כדי להילחם ברוע.
שעבוד לא חייב להיות עם שוטרים ונוגשים. בסוף הפרשה אנו לומדים שגם עומס עבודה יכול לגרום לאנשים לתחושת שעבוד. וגם לחץ חברתי ועוד הרבה מאוד גורמים.
ובתוך כל הלחץ הזה, חשוב לדעת לעשות הדבר הנכון, למרות שאפשר 'לעגל פינות' בלי שאף אחד ידע. וחשוב להאמין בכך שדברים אכן יכולים להיות אחרת, ומתוך שתי התכונות האלו, להגיע למסקנה שאכן צריך לפעול כדי לשנות ולהביא את הדברים למקום טוב יותר.