- אף שכל כתבי הקודש טעונים גניזה, יש הבדל בין סתם דברי תורה, ובין שבעה שמות של הקב"ה, ברמת החומרה של חובת הגניזה. שבעת השמות הם: שם ההויה; ושם אדנות; וא-ל, א-לוה, א-להים; ש-די; צב-אות. ויש מוסיפים גם את השם א-היה אשר א-היה[1].
- מסיבה זו, לכתחילה כשכותבים דברי תורה, יש להקפיד ששבעת שמות אלו לא יופיעו. רבים מקפידים לכתוב במקום שם הוי"ה את האות ה' (או ד') אבל צריך להקפיד בכל שבעת השמות[2].
- בנוסף, כדי לצמצם את הבעיה של חובת הגניזה לאחר מכן, מן הראוי כשכותבים דבר תורה שלא לכתוב על הדף 'נא לשמור על קדושת הגליון' וכדומה, אלא אדרבה, להתכוון שאין מקדשים את השמות שכתובים בדף.
- כל אלו הנחיות לכתחילה. כעת נעבור להנחיות לאדם שיש בידו כבר דפים שיש בהם דברי תורה.
- ספרי קודש למיניהם, שמיועדים מראש לשימוש רב פעמי, יש להחמיר ולגנוז אותם. הכוונה לספרים שמכילים אך ורק דברי קודש. לא לספר סיפורים, שבמקרה משתרבב לתוכו פסוק או משנה.
- דפי פרשת שבוע למיניהם, דפי מקורות של שיעורים וכיוצא בהם, שאין בהם שמות שאינם נמחקים, יש להניח במיחזור[3]. וכך כתבו למעשה גם הרב יעקב אריאל ("מיחזורם של עלוני בתי הכנסת", תחומין ל) והרב רבינוביץ' ("תחליפי גניזה לעלוני השבת", תחומין שם).
- כאשר יש שמות קדושים שאינם נמחקים (המנויים לעיל) בדפים, יש לחתוך את השמות ולגנוז אותם, או לגנוז את הדפים.
***************
[1] שולחן ערוך יורה דעה רעו, ט.
[2] כך מבואר בגמרא במסכת ראש השנה (יח:):
בתלתא בתשרי בטילת אדכרתא מן שטריא שגזרה מלכות יון שמד שלא להזכיר שם שמים על פיהם וכשגברה מלכות חשמונאי ונצחום התקינו שיהו מזכירין שם שמים אפילו בשטרות וכך היו כותבים בשנת כך וכך ליוחנן כהן גדול לאל עליון וכששמעו חכמים בדבר אמרו למחר זה פורע את חובו ונמצא שטר מוטל באשפה וביטלום ואותו היום עשאוהו יום טוב.
הרי שחכמים ראו שכתיבת שם שמים סתם כך בשטרות היא דבר לא ראוי, בגלל שהם מתגוללים לאחר מכן באשפה.
[3] יש כאן צירוף של כמה יסודות:
- לדעת כמה פוסקים, אין איסור על מחיקת כתבי הקודש (ללא השמות הנמחקים) כשהדבר נעשה לצורך. כך כותב ספר החינוך (מצווה תלז) וכך כותב למעשה הרב יצחק אלחנן ספקטור בשו"ת עין יצחק (אורח חיים סימן ה אות ד).
- לדעת חלק מהפוסקים, כאשר לא היתה כוונה לקדש את השם, אין חובת גניזה. זאת בהתבסס על דעת היראים המובאת בהגהות מיימוניות (יסודי התורה ו, א) ובש"ך (יו"ד רעו, סקי"ב). וכך כתב למעשה הרב עובדיה (יביע אומר ח"ד יו"ד סימן כא).
- כשהכתיבה נעשתה לצורך שימוש חד פעמי, יש המתירים שלא לגנוז (משיב דבר ב, פ; ציץ אליעזר ג, א).
- כאשר המחיקה נעשית בגרמא, כמו בנדון דידן, שמי שמניח במיחזור אינו מוחק בעצמו, יש המתירים במקום צורך (נודע ביהודה תניינא, אורח חיים יז).
- לדעת האגרות משה (אורח חיים ד, לט), כל ספר קודש העוסק בתורה שבעל פה, אם אין מתכוונים ללמוד בו יותר, אין חובה לגונזו, ויסודו בדברי האחיעזר (יורה דעה מח).
על הכל, יש לצרף את דברי הפוסקים שכתבו שכאשר האלטרנטיבה לאיבוד של כתבי הקודש היא שהם יתגוללו ברחובות, עדיף לגונזם (שבות יעקב ג, י; ציץ אליעזר שם) לדאבון לב, מי שרואה כיצד נראים המקומות שאליהם מגיעים גניזת הדפים, יודע שלא תמיד מדובר במקום כבוד לדפים האלו.
להרחבה נוספת, ראו מה שכתבתי כאן.