סדר הפרשיות בתפילין של ראש ובתפילין של יד
הברייתא במנחות (לד:) אומרת:
תנו רבנן: כיצד סדרן? קדש לי והי' כי יביאך מימין, שמע והיה אם שמוע משמאל. והתניא איפכא!
אמר אביי, לא קשיא: כאן מימינו של קורא, כאן מימינו של מניח, והקורא קורא כסדרן.
רש"י פירש:
כיצד סדרן – סדר הנחתן. כאן מימין של קורא כאן מימינו של מניח – כשהקורא עומד כנגד מניח הוי ימינו של זה לשמאל של זה. והקורא קורא כסדרן – כסדר שהן כתובין בתורה מוקדם מוקדם ומאוחר מאוחר הילכך הא דקתני לעיל קדש והיה כי יביאך מימין מימינו של קורא קאמר דהשתא כשהוא קורא כדרכו מימינו לשמאלו ונמצא קוראן כסדרן והא דתנא איפכא דמשמע קדש והיה כי יביאך משמאל אמניח קאמר דהוא ימין של קורא.
כלומר, לדעת רש"י, מנקודת מבטו של הקורא, העומד מול המניח, הפרשיות מונחות כסדרן בתורה – קדש, והיה כי יביאך, שמע, והיה אם שמוע[1].
רבנו תם (תוד"ה והקורא) מקשה על שיטת רש"י:
וקשה לר"ת דאמאי פלגינהו, שקורא שתיהן הראשונות מימין וכל האחרונות משמאל? היה לו לומר ראשונה מימין וכל אחרות משמאל או איפכא דג' ראשונות מימין ורביעית משמאל.
תורף קושייתו של רבנו תם הוא, שלפי רש"י, בעצם השאלה היא רק איזו פרשיה מונחת בצד ימין או בצד שמאל. שאר הפרשיות מונחות אחרי הראשונה, כסדרן. אם כן, למה הברייתא נוקטת שתי פרשיות בצד ימין ושתי פרשיות בצד שמאל?
לכן רבנו תם מפרש בדרך אחרת:
ומפרש רבנו תם: קדש והיה כי יביאך מימין של קורא ומשמאל של קורא הוי שמע מבחוץ ואחריה והיה אם שמוע מבפנים וניחא השתא מה שחִלקו…
לשיטת רבנו תם, אכן יש שתי 'התחלות' לסדר הפרשיות. שתי הראשונות, מצד ימין – קדש, והיה כי יביאך. ולאחר מכן, שתי האחרונות מתחילות מצד שמאל – הכי שמאלית שמע, ו'והיה אם שמוע' ימינה ממנה. נמצא שלדעת רבנו תם, סדר הפרשיות מימין של הקורא לשמאלו הוא: קדש, והיה כי יביאך, והיה אם שמוע, שמע[2].
מה תורף המחלוקת? הגרי"ד סולובייצ'יק (שיעורי הגרי"ד על הלכות תפילין סימן א) דן בכך באריכות ונביא את עיקרי דבריו:
לפי רש"י, הברייתא קבעה שסדר הפרשיות שבתפילין הוא "כסדר שהן כתובין בתורה"… אולם סדר זה נקבע על פי הקורא שעומד מול המניח… ויש להבין למה מסדרים את הפרשיות דווקא לפי הקורא, ולא לפי המניח. וכן הקשה הראב"ד: "והוא תימה, שהגמרא הניחה סדר המניח שעושה המצוה ופירשה סדר הקורא שאין לנו צורך בקריאתו"…
לעומתם, רבנו תם דייק מלשון הברייתא… לדעתו, אין סדר הפרשיות לפי הסדר שהן כתובות בתורה. אך בדבריו אין הסבר לסדר הפרשיות. ועיין בקרן אורה שכתב: "לשיטת רכנו תם ז"ל לא נתבאר טעמו של דבר בגמרא בהיפוך סדר הפרשיות… וצריך לומר, דכך נאמרה הלכה למשה מסיני".
אמנם, פירוש זה אינו מסתבר, שהרי ההלכות שנמסרו למשה בסיני בדיני תפילין נמנות במפורש בגמרא, ודין סדר הפרשיות אינו נמנה ביניהם…
לאור דברינו ניתן להסביר את שיטת רבנו תם בטוב טעם ודעת, ולומר שרבנו תם מסכים עם רש"י, שסדר הפרשיות הוא על פי הסדר הכתוב בתורה. אמנם, לשיטת רש"י יש רק חלות שם אחת של ארבע פרשיות, ודין סדר הכתוב בתורה חל על כל ארבעת הפרשיות כמקשה אחת… אולם רבנו תם דעת אחרת עמו. לשיטתו, ישנן בתפילין ארבע פרשיות שהן שתים. פרשיות ספר שמות… מהוות יחידה אחת, ופרשיות משנה תורה… מהוות יחידה שניה… הסדר של פרשיות שמות מתחיל מימין הקורא… מנגד, הסדר של פרשיות דברים מתחיל מימין המניח… נמצא שכל סדר וסדר בפני עצמו הוא על פי סדר כתיבתן…
לאמיתו של דבר, כל הפרשיות שבתפילין עוסקות בקבלת עול מלכות שמים. על כן קבע רש"י, שכל ארבע הפרשיות שייכות לסדר אחד. לשיטת רבנו תם נראה להסביר, ששני סדרי הפרשיות מכוונים כלפי שני אופים שונים של קבלת עול מלכות שמים. לצד קבלת עול מלכות שמים שכל אחד ואחד חייב בה, ישנה קבלת עול מלכות שמים מיוחדת עקב יציאת מצרים… סדר הפרשיות של שמות עוסק בקבלה זו… אך הפרשיות שבספר דברים, שגם עוסקות בקבלת עול מלכות שמים, אינן מזכירות את יציאת מצרים, אלא את ייחוד ה' וקבלת עול מצוותיו.
והנה, קבלת עול מלכות שמים הבאה בעקבות יציאת מצרים, מכוונת כלפי חוץ. שהרי אנו מצווים לפרסם את סיפור יציאת מצרים, ולמוסרו לאחרים. אם כן, מסתבר שסדר הפרשיות שבשמות, שהוא כנגד קבלת עול מלכות שמים של יציאת מצרים, הוא האות לאחרים שבתפילין של ראש, המוזכרת בברייתא "וראו כל עמי הארץ כי שם ה' נקרא עליך ויראו ממך"… ומובן שסדר זה מתחיל דווקא מימין הקורא. אך פרשיות שמע והיה אם שמוע, העוסקות בייחוד ה' ובקבלת עול מצוות, דהיינו עבודת ה' המוטלת על המניח עצמו… הן אות לך ולא לאחרים, ולכן מתחילות מימין הקורא.
עוד נציין, שבשיטה מקובצת על הדף (אות ו) מביא דעות שונות, אם אותה מחלוקת קיימת גם בתפילין של יד:
סדר רש"י פסול לרבנו תם, וסדר רבנו תם פסול לרש"י. ויש מניחים שני זוגות כדי לצאת ידי שניהם. ויש אומרים, לפיכך טוב לברך על של יד ולהניח של ראש בלא ברכה. וטעם לדבר, דמסתמא בשל יד לא פליגי. ורבנו ברוך אמר, דכי היכא דפליגי בשל ראש, פליגי נמי בשל יד.
אופן כתיבת הפרשיות בתפילין של יד – פרשה פתוחה וסתומה
בתפילין של ראש, הפרשיות מונחות כל אחד בבית נפרד. לעומת זאת, בתפילין של יד, הן כתובות על קלף אחד[3]. אנחנו נתמקד בעיקר בסוגיית הפרשיות הפתוחות והסתומות.
הרמב"ם והרא"ש נחלקו באופן כללי, כיצד כותבים פרשיה פתוחה וסתומה. הרמב"ם כותב (הלכות ספר תורה פרק ח):
הלכה א: פרשה פתוחה יש לה שתי צורות, אם גמר באמצע השיטה מניח שאר השיטה פנוי ומתחיל הפרשה שהיא פתוחה מתחלת השיטה השנייה. במה דברים אמורים שנשאר מן השיטה ריוח כשעור תשע אותיות, אבל אם לא נשאר אלא מעט או אם גמר בסוף השיטה מניח שיטה שנייה בלא כתב ומתחיל הפרשה הפתוחה מתחלת שיטה השלישית.
הלכה ב: פרשה סתומה יש לה שלש צורות, אם גמר באמצע השיטה מניח ריוח כשיעור ומתחיל לכתוב בסוף השיטה תיבה אחת מתחלת הפרשה שהיא סתומה עד שימצא הריוח באמצע. ואם לא נשאר מן השיטה כדי להניח הריוח כשיעור ולכתוב בסוף השיטה תיבה אחת יניח הכל פנוי ויניח מעט ריוח מראש שיטה שנייה ויתחיל לכתוב הפרשה הסתומה מאמצע שיטה שנייה. ואם גמר בסוף השיטה מניח מתחלת שיטה שנייה כשיעור הריוח ומתחיל לכתוב הסתומה מאמצע השיטה.
נמצאת אומר שפרשה פתוחה תחלתה בתחלת השיטה לעולם ופרשה סתומה תחלתה מאמצע השיטה לעולם.
לדעת הרמב"ם, פרשה פתוחה צריכה להסתיים באמצע השורה, ולהשאיר רווח של תשע אותיות אחריה. אם לא נשאר רווח כזה, יש להשאיר שורה רווח בתוך ספר התורה.
בפרשה סתומה, לדעת הרמב"ם לעולם צריך רווח של תשע אותיות לפני הפרשיה שאחריה, כך שלעולם הפרשה שאחרי הסתומה אינה מתחילה מיד בתחילת השורה.
כלומר, ההבדל בין פרשה פתוחה לסתומה הוא בשאלה היכן היא מתחילה. פרשה פתוחה לעולם מתחילה בתחילת שורה. ופרשה סתומה לעולם מתחילה באמצע שורה.
לעומת זאת, הרא"ש (הלכות ספר תורה סימן יג) כותב:
חלוק הפרשיות הן שתים: אחת סתומה, ואחת פתוחה.
הסתומה, היא שהריוח שבין הפרשיות סתום מכאן ומכאן. וכל שהריוח פתוח מצד אחד למעלה או למטה נקראת פתוחה.
ואם סיים פרשה סתומה בסוף שיטה יניח שיטה חלק ויתחיל בשיטה השלישית והויא פרשה סתומה. כיון דאין פתוחה לא בסוף שיטה ולא בתחלת שיטה ושיטה חלק הוי כמו ריוח שבאמצע השיטה.
כלומר לדעת הרא"ש, פרשה פתוחה היא פרשה שיש לפניה רווח של תשע אותיות, באופן כזה שהרווח אינו סגור משני צדדיו – כלומר, רווח בסוף שורה, או רווח בתחילת שורה, או רווח המפוצל בין שתי שורות. לעומת זאת, פרשיה סתומה היא כזו שהרווח בינה ובין זו שלפניה, מתחיל באמצע שורה ונגמר באמצע שורה (אא"כ יש שורה רווח).
המחלוקת בין הרמב"ם והרא"ש נוגעת בפועל לשני מצבים:
אם פרשיה הסתיימה פחות מתשע אותיות לפני סוף השורה, צריך לכל הדעות להשאיר שורה רווח. במקרה כזה, הפרשיה שלאחר מכן תתחיל בתחילת השורה. לדעת הרמב"ם, הפרשיה החדשה היא פרשה פתוחה, ואילו לדעת הרא"ש, היא נקראת סתומה.
וכן אם פרשיה הסתיימה בסוף שורה. לדעת הרמב"ם, יש להשאיר רווח בתחילת הפרשה הבאה, והפרשה החדשה היא סתומה (שהרי הפרשה שאחריה מתחילה באמצע שורה), ולדעת הרא"ש, כיוון שהפרשיה השניה אינה מתחילה בתחילת שורה ויש לפניה רווח, הרי שהיא נקראת פתוחה.
כיום, כשכותבים ספר תורה על פי תיקון קוראים, הוא עשוי באופן כזה, שהוא כשר לשתי השיטות. אבל מצד הדין, השולחן ערוך (יורה דעה רעה, ב) פוסק כדעת הרמב"ם.
בהקשר של תפילין של יד, הבעיה היא עם פרשת והיה אם שמוע. פרשה זו אמורה להיות סתומה. לכן, לדעת הרמב"ם, היא צריכה להתחיל באמצע השורה. אבל לפי הרא"ש, זוהי פרשיה פתוחה. לדעתו, כדי שפרשת והיה אם שמוע תהיה סתומה, היא צריכה להתחיל אחרי שורה רווח (האפשרות שהיא תתחיל כהמשך לפרשה הקודמת אינה רלוונטית בתפילין, שכן כל פרשיה פותחת עמודה חדשה). פרשה זו תהיה פתוחה לדעת הרמב"ם, שהרי היא מתחילה בתחילת שורה.
ולכן נמצא שתפילין הכשרות לפי הרמב"ם פסולות לרא"ש, ולהפך.
כפי שהשולחן ערוך פסק בהלכות ספר תורה, גם בהלכות תפילין הוא פוסק שיש לנהוג כדעת הרא"ש (סימן לב סעיף לו):
יעשה כל פרשיותיה פתוחות, חוץ מפרשה אחרונה הכתובה בתורה שהיא והיה אם שמוע שיעשנה סתומה, ואם שינה, פסול…
ולכן נהגו שפרשת קדש לי והיה כי יביאך ופרשה שמע מתחילין בראש שיטה, ובסוף קדש לי ובסוף והיה כי יביאך מניחים חלק כדי לכתוב ט' אותיות, ובסוף שמע אין מניחים חלק, ואם מניחים הוא פחות מכדי לכתוב ט' אותיות. ופרשת והיה אם שמוע מתחילים באמצע שיטה עליונה, ומניחה לפניה חלק כדי לכתוב ט' אותיות, ונמצא ששלשה פרשיות הם פתוחות בין להרמב"ם בין להרא"ש ופרשה אחרונה היא סתומה לדעת הרמב"ם.
הט"ז (סקכ"ו) מציע דרך לכתוב את הפרשה הרביעית, כך שתהיה סתומה בין לדעת הרמב"ם ובין לדעת הרא"ש:
והנה יש לפנינו דרך אחרת שנעשה לצאת ידי הרמב"ם והרא"ש ונקדים תחלה בהא דכתב הרמב"ם בצורה ב' דסתומה, דאם לא נשאר מן השיטה כדי להניח הריוח כשיעור, ולכתוב בסוף השיטה תיבה אחת, יניח הכל פנוי וכו'. הוא הדין אם נעשה כן בסוף הדף שמניח חלק, שאינו כשיעור ריוח שבין פרשה לפרשה דהיינו ט' אותיות וכדי כתיבת תיבה אחת, ומתחיל בראש הדף דהיינו ששם נותן מקום חלק פחות מכשיעור הנ"ל דזה מקרי גם כן סתומה. דלהרמב"ם הוי טעם סתומה בהכי, כיון שאין חלק כשיעור במקום אחד בסוף השיטה הוא הדין אם תצרף לו עוד הריוח שקודם פרשה הב', בזה אמרינן כאלו נכתב תחילת פרשה השניה בסוף השיטה שיש בה חלק בסוף פרשה הראשונה ואם כן הוי סתומה גמורה. משא"כ אם יש בסוף ריוח כשיעור אז הוי הפרשה אחריה ענין בפני עצמו, והוי פתוחה, כל שמתחלת בראש השיטה. והוא הדין נמי בסוף הדף כן עם חלק שבראש הדף שאחריו, דחד טעמא הוא. ואם כן, הרוצה לעשות על צד היותר נכון יעשה בדרך זה: דפרשה ראשון ושניה יתחיל בראש הדף ויסיים בסוף מקום חלק כדי ט' אותיות. רק שפרשה השלישית יתחיל גם כן בראש הדף, ויסיים פחות מכשיעור, דהיינו פחות מט' אותיות, והפרשה הד' יעשה גם כן תחלת הדף ריווח קצת עכ"פ פחות מכשיעור. נמצא שהפרשה הד' היא סתומה לדברי הכל, הן להרמב"ם דגם זה מקרי מתחיל באמצע, וגם להרא"ש אין כאן פתוחה כיון שאין כאן במקום אחד חלק כשיעור לא הוי פתוחה.
עיקר דבריו של הט"ז הוא, שלדעת הרמב"ם אם הפרשיה הקודמת מסתיימת בפחות מתשע אותיות מסוף השורה, אפשר להתחיל את הפרשה הבאה ברווח מסויים, וכך הפרשה החדשה תיחשב סתומה. אומר הט"ז, שאם יעשה רווח בסוף השורה של הפרשה השלישית, של פחות מתשע אותיות, וישלים את הרווח לתשע אותיות בתחילת השורה של הפרשיה הרביעית, לדעת הרמב"ם זו פרשיה סתומה. הט"ז אומר, שגם לרא"ש, כיוון שאין כאן רווח של תשע אותיות שלם, זו נחשבת פרשיה סתומה.
אמנם, הבית יוסף (יורה דעה רפח) לא מסכים עם הט"ז:
וקשה לי על דבריו דכיון שאינו מניח ריוח כשיעור שלש אותיות נמצא שאין כאן פרשה ואנן ודאי שיעור ריוח פרשה בעינן בין זו לזו ולא נחלקו אלא בצורתה אם פתוחה אם סתומה. ולהרמב"ם ודאי צריך לשייר בתחלת שטה שמתחיל והיה ריוח כשיעור ט' אותיות שזו היא צורת סתומה לדעתו כמו שנתבאר בדבריו פרק ח' (הל' ס"ת ה"ב).
תמצית דבריו של הבית יוסף שאם אין רווח של תשע אותיות רצוף, זה בכלל לא נקרא פרשיה נפרדת, לדעת הרמב"ם. ולכן לדעתו, לדעת הרמב"ם צריך להניח רווח של תשע אותיות בתחילת שורה כדי שהפרשיה תיחשב סתומה, ואם לא עשה כן, זוהי פרשיה פתוחה בעצם, שמתחילה בתחילת השורה.
לכן, לדעת הבית יוסף, הרעיון של הט"ז לא מועיל. למעשה, נחלקו הפוסקים בדבר. יש האומרים שעדיף לנהוג כט"ז, ויש שאומרים שעדיף שלא לנהוג כן. ואין בדבר הכרע ברור.
*************************
[1] הרא"ש כותב בשם השימושא רבא, בדומה לרש"י, אלא שבניגוד לרש"י שכתב שהפרשיות מסודרות מימינו של הקורא לשמאלו, בגלל המשפט "והקורא, קורא כסדרן", הרי שאצל השימושא רבא, הפרשיות כתובות מימין המניח לשמאלו.
[2] כמובן, לשיטת רבנו תם קשה קצת המשך הברייתא 'והקורא קורא כסדרן', והוא נדחק בפירושו:
והאי דקאמר הקורא קורא כסדרן לאו כמו שפירש בקונטרס כס.דר שכתובות בתורה, אלא מפרש ר"ת דהוא סיום הברייתא דכיצד סדרן, וקאמר שקורא כסדר שמונחין בתפילין מימינו לשמאלו דהיינו קדש והיה כי יביאך והיה אם שמוע שמע.
[3] הדעה המקובלת היא, שלדעת רבנו תם הסופר כותב את הפרשיות בתפילין של יד לפי סדר כתיבתן בתורה, מה שמחייב אותו להניח מקום חלק לאחר כתיבת פרשיות קדש והיה כי יביאך, ולכתוב את שמע לפני שהוא כותב את והיה אם שמוע.