היום סיימתי את מסכת מכות, לקראת תענית בכורות. המסכת מסתיימת בדרשות וסיפורים שמשדרים אופטימיות. המפורסם שבהם, הוא הסיפור החותם את המסכת:
שוב פעם אחת היו עולין לירושלים, כיון שהגיעו להר הצופים קרעו בגדיהם. כיון שהגיעו להר הבית, ראו שועל שיצא מבית קדשי הקדשים, התחילו הן בוכין ורבי עקיבא מצחק. אמרו לו: מפני מה אתה מצחק? אמר להם: מפני מה אתם בוכים? אמרו לו, מקום שכתוב בו: והזר הקרב יומת ועכשיו שועלים הלכו בו ולא נבכה? אמר להן: לכך אני מצחק, דכתיב: ואעידה לי עדים נאמנים את אוריה הכהן ואת זכריה בן יברכיהו, וכי מה ענין אוריה אצל זכריה? אוריה במקדש ראשון וזכריה במקדש שני! אלא, תלה הכתוב נבואתו של זכריה בנבואתו של אוריה, באוריה כתיב: לכן בגללכם ציון שדה תחרש וגו', בזכריה כתיב: עוד ישבו זקנים וזקנות ברחובות ירושלם, עד שלא נתקיימה נבואתו של אוריה – הייתי מתיירא שלא תתקיים נבואתו של זכריה, עכשיו שנתקיימה נבואתו של אוריה – בידוע שנבואתו של זכריה מתקיימת. בלשון הזה אמרו לו: עקיבא, ניחמתנו! עקיבא, ניחמתנו.
ויש משהו נחמד שכשהמצב קצת קשה, בגלל מגיפת הקורונה, קוראים סיפורי נחמה. במיוחד, כשלא זו בלבד שנבואתו של אוריה התקיימה, אלא שגם את נבואת זכריה "כֹּה אָמַר ה' צְבָ-אוֹת עֹד יֵשְׁבוּ זְקֵנִים וּזְקֵנוֹת בִּרְחֹבוֹת יְרוּשָׁלִָם וְאִישׁ מִשְׁעַנְתּוֹ בְּיָדוֹ מֵרֹב יָמִים: וּרְחֹבוֹת הָעִיר יִמָּלְאוּ יְלָדִים וִילָדוֹת מְשַׂחֲקִים בִּרְחֹבֹתֶיהָ" אנו כבר זכינו לראות במו עינינו. וכך, גם כשאנשים מרגישים קושי, ולרבים מאיתנו, זה כנראה ליל הסדר באווירה הכי קשה שהיינו בה בחיינו, אפשר להתחזק, שעוד נכונים לנו ימים טובים מאלו.
אבל האמת, עם על ההערכה לקושי ולמצוקה של אנשים רבים, לא מדובר בקושי רב במיוחד. נכון, לרבים מאיתנו יש כרגע בעיות כלכליות ועתיד לא ברור מבחינה כלכלית. נכון, לכולנו קצת נמאס מלהיות תקועים בבית עם אותם אנשים, בלי לראות מרחב. נכון, לא כולנו יכולנו להקפיד על אותו רף כשרות כמו כל שנה. נכון, אנחנו לא מתפללים בבית הכנסת, ואפילו לא במנין. ונכון, רבים יושבים בליל הסדר לבד. אבל צריך גם לראות את הדברים באופן יחסי. אנחנו לא בזמן פוגרומים. לא בעוני נורא, לא משועבדים לעם זר. אנחנו גרים בארצנו, בעושר שלא היה באף תקופה בהיסטוריה. אפילו לא בימי שלמה המלך.
בתחושה שלי, הרבה יותר נכון לומר, שיותר ממה שמגיפת הקורונה והפסח מזמנים לנו קשיים, הם מזמנים לנו העדר שגרה ומסגרת, ומזמנים לנו אתגרים חדשים.
- אין לנו את התפילות בבית הכנסת. אי אפשר להיכנס, להיות על אוטומט, ולצאת בסוף התפילה. צריך להתפלל. התפילה יכולה להיות מפגש מסעיר עם בורא עולם. ואם ריק הוא – מכם. זהו האתגר הראשון – למצוא את עצמנו בתפילה, במפגש עם בורא עולם.
- אין לנו את ליל הסדר המשפחתי המורחב, שבו נהנים מהמפגש והילדים מתרוצצים ושמחים זה בזה. גם אין לנו תמיד את סבא וסבתא שיארגנו את הכל. וזה אתגר חדש – 'להרים סדר', ובעיקר, להרים סדר, שבו יש אפשרות לתת תשומת לב לכל ילד ולספר לו ביציאת מצרים בצורה משמעותית[1]. ולמבוגרים שעושים סדר בלי הילדים – זו הזדמנות גם לכם, לספר באמת ביציאת מצרים, להרגיש כיצד מתנהל סדר פחות מכוון ילדים, ויותר מכוון תוכן שמתאים לרמתכם.
- כשלא נוכל לבלות את חול המועד בטיולים, זהו אתגר נוסף – להחזיר לחול המועד את תכנו הראוי, ולפנות הרבה זמן ללימוד תורה במסגרת המשפחתית.
- ולמי שעדיין מרגיש את הקושי, צריך לזכור שבסופו של דבר, אנו מצווים בשמחת החג. אז גם למצוא את הדרך כיצד שמחים, כשהרבה דברים פועלים לרעתנו, זהו עוד אתגר שניתן לעמוד בו.
ויחד עם הצורך לעמוד באתגר זה, אנו יכולים להתנחם גם במילותיה של ההגדה, שהבטחתו של הקב"ה שעמדה לאבותינו, תעמוד גם לנו והקב"ה יצילנו מהקורונה.
******
[1] אנקדוטה חביבה – הבן שלנו, כמו כל ילדי ישראל, לא היה בגן כמעט מאז פורים. כמות הידיעות שלו על ליל הסדר נמוכה מאוד. אתמול הוא תהה, למה אנו עושים בדיקת חמץ בלילה. אני בטוח שליל הסדר הקרוב יביא הרבה שאלות בלי שום מאמץ מיוחד מצידנו 'לשנות' מלילות רגילים.