כל פעם שאנחנו נוסעים, הבן הקטן שלי תמיד שואל 'מתי נגיע'. כשאנחנו נוסעים דרך מקומות מוכרים, הוא כמובן שואל פחות. אבל כשהמקום לא מוכר, הקושי שבחוסר הידיעה ממש מציק לו.

אני חושב, שבמובן מסויים, זו היתה החוויה של בני ישראל במדבר:

וּלְפִי הֵעָלוֹת הֶעָנָן מֵעַל הָאֹהֶל וְאַחֲרֵי כֵן יִסְעוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל… עַל פִּי ה' יִסְעוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְעַל פִּי ה' יַחֲנוּ כָּל יְמֵי אֲשֶׁר יִשְׁכֹּן הֶעָנָן עַל הַמִּשְׁכָּן יַחֲנוּ: וּבְהַאֲרִיךְ הֶעָנָן עַל הַמִּשְׁכָּן יָמִים רַבִּים וְשָׁמְרוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת מִשְׁמֶרֶת ה' וְלֹא יִסָּעוּ: וְיֵשׁ אֲשֶׁר יִהְיֶה הֶעָנָן יָמִים מִסְפָּר עַל הַמִּשְׁכָּן עַל פִּי ה' יַחֲנוּ וְעַל פִּי ה' יִסָּעוּ: וְיֵשׁ אֲשֶׁר יִהְיֶה הֶעָנָן מֵעֶרֶב עַד בֹּקֶר וְנַעֲלָה הֶעָנָן בַּבֹּקֶר וְנָסָעוּ אוֹ יוֹמָם וָלַיְלָה וְנַעֲלָה הֶעָנָן וְנָסָעוּ: אוֹ יֹמַיִם אוֹ חֹדֶשׁ אוֹ יָמִים בְּהַאֲרִיךְ הֶעָנָן עַל הַמִּשְׁכָּן לִשְׁכֹּן עָלָיו יַחֲנוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל וְלֹא יִסָּעוּ וּבְהֵעָלֹתוֹ יִסָּעוּ.

לי זה נראה ממש מציק. הקושי לחיות בחוסר ידיעה מוחלט, אם יש טעם לפרוק את הארגזים. קשה לחיות בחוסר יציבות.

אבל החוויה הזו, מלווה את בני ישראל רק במדבר. בכניסה לארץ, כבר לא נוסעים, והכל הופך להיות יציב יותר. זה שיפור?

אני עוסק הרבה ברעיון ההתחדשות. ואני יכול להבין מאוד אנשים שחשים את אותו חוסר יציבות בעצם המחשבה על התחדשות. ואולי כמו מה שאמרתי, גם ההתחדשות האינסופית נעלמת בשלב מסויים אצל עם ישראל. בארץ לא צריכים לחיות בחוסר יציבות כזה, כמו במדבר.

אולי הסיבה לכך היא, שיש הבדל בין מישהו צעיר ובין מישהו מבוגר יותר. אצל ילדים, יש התחדשות מתמדת. אצל מבוגרים, פחות. אנחנו כבר אחרי גיבוש הזהות שלנו. וכך גם עם ישראל. ביציאה ממצרים, צריכים להיות נכונים להתחדשות מתמדת, אבל ככל שעם ישראל 'מתבגר', כך קצב השינויים הולך ויורד. היום, כשעם ישראל חי כבר 3,500 שנה, אנחנו כבר ממש זקנים ויציבים.

וגם אנחנו, לא צריכים להשתנות כל הזמן. זה לא אומר שלא צריך להשתנות בכלל. אבל הקצב לא צריך להיות 'משוגע'.

ואולי יש עוד קו מחשבה. במדבר, הסימן לשינוי ברור למדי. או שהענן יורד, או שהענן עולה. קל לראות. בארץ, כמו בהרבה היבטים אחרים של החיים של עם ישראל, דבר ה' פחות בהיר וברור.

אז מתי אנחנו יכולים, גם היום, להרגיש שהענן נעלה, ואנחנו צריכים ליסוע? אדם צריך להיות קשוב לשינויים שבחייו, כאלו שנכפים עליו לפעמים. לפעמים, אדם מרגיש שהוא כבר לא מתמלא סיפוק בעבודה שלו, או שמפטרים אותו. זה סימן שבא הזמן לשינוי. בפוליטיקה של עכשיו, לפעמים מגלים, שלמרות שהיו בחירות, לא מצליחים להרכיב ממשלה. זה סימן שצריך לחשוב על דברים ולעשות שינוי בקונספציה. לפעמים זה קרוב משפחה שמת, ומשנה לנו את נקודת המבט על החיים.

וגם אם אדם מרגיש שפנים מסויימות בעבודת השם שלו לא מתקדמות, זה זמן לחשוב על שינוי.

לא צריך להשתנות כל יום. לא צריך להשתנות בשביל עצם השינוי. אבל אדם צריך להיות קשוב לקב"ה שמתגלה אליו דרך האירועים בחייו, האישיים והלאומיים, ולהיות מוכן ל'נסיעה'. לחשיבה מחודשת, לשינוי נקודת המבט, לשינוי מוקד העשייה בחיים, כדי להרגיש שהוא ממשיך ללכת אחרי השם.