[1]התורה אומרת (ויקרא יט, יח):

לֹא תִקֹּם וְלֹא תִטֹּר אֶת בְּנֵי עַמֶּךָ וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ אֲנִי ה'.

ביאור לאוים אלו מופיע בברייתא במסכת יומא (כג ע"א – ע"ב):

אמר רבי יוחנן משום רבי שמעון בן יהוצדק: כל תלמיד חכם שאינו נוקם ונוטר כנחש – אינו תלמיד חכם.
והכתיב לא תקם ולא תטר?
ההוא בממון הוא דכתיב. דתניא: איזו היא נקימה ואיזו היא נטירה?
נקימה: אמר לו 'השאילני מגלך'. אמר לו, 'לאו'. למחר אמר לו הוא: 'השאילני קרדומך!' – אמר לו: 'איני משאילך, כדרך שלא השאלתני' – זו היא נקימה.
ואיזו היא נטירה? אמר לו: 'השאילני קרדומך!' – אמר ליה: 'לא'. למחר אמר לו: 'השאילני חלוקך!' – אמר לו: 'הילך, איני כמותך, שלא השאלתני' – זו היא נטירה.
וצערא דגופא לא? והא תניא: הנעלבין ואינן עולבין, שומעין חרפתן ואינן משיבין, עושין מאהבה ושמחין ביסורין – עליהן הכתוב אומר ואהביו כצאת השמש בגברתו?
לעולם, דנקיט ליה בליביה.
והאמר רבא: כל המעביר על מדותיו – מעבירין לו על כל פשעיו?
דמפייסו ליה ומפייס.

מה מסקנת הסוגיה? כיצד יש להבין את האבחנה בין נקימה ונטירה בממון ובין נקימה ונטירה בצערא דגופא?

מסתבר שהכוונה היא כך: מה הסיבה שבשלה אדם מבקש לנקום או לנטור לחברו. אם ראובן לא הסכים להשאיל לשמעון קרדום, ולמחרת שמעון נוקם ונוטר על כך, זוהי נקימה ונטירה שבממון. אם ראובן העליב את שמעון, ולמחרת שמעון נוקם ונוטר על כך, זוהי נקמה ונטירה בצערא דגופא.

נקמה ונטירה בלב

בספר יראים (סימן קצז – קצח[2]): כתב

צוה והזהיר בקדושים. לא תקום ולא תטור את בני עמך ותניא בתורת כהנים… בממון הכתוב מדבר כדתניא איזו היא נקימה ואיזו נטירה…
למדנו שמוזהרים ישראל שלא ימעט צדקה וגמילות חסדים בממון בשביל שלא עשאהו עמו בהיותו צריך, שזו נקימה היא. וגם מוזהרים שלא להזכיר ולומר להם אף על פי שלא עשית עמי אעשה עמך שזו היא נטירה.

מלשונו משמע, שהאיסור הוא רק במעשה או בדיבור. איסור נקימה הוא כשנמנע מלהיטיב, ואיסור נטירה הוא כשמזכיר את מה שעשה לו חברו. אבל עצם שמירת הדבר בלבו, אינה אסורה. כך מבואר גם במסילת ישרים (פרק יא):

וענין הנקימה והנטירה ידוע, דהיינו: נקימה, לימנע מהיטיב למי שלא רצה להטיב לו או שהרע לו כבר. ונטירה, להזכיר בעת שהוא מטיב למי שהרע לו איזה זכרון מן הרעה שעשה לו.

הרי מבואר בדבריו, שאיסור נטירה הוא כשמזכיר בפיו בעת שמיטיב למי שהרע לו, את זכרון הרעה שעשה עמו[3].

ולפי שהיצר הולך ומרתיח את הלב ומבקש תמיד להניח לפחות איזה רושם או איזה זכרון מן הדבר ואם לא יוכל להשאיר זכרון גדול, ישתדל להשאיר זכרון מועט, יאמר דרך משל לאדם: אם תרצה ליתן לאיש הזה את אשר לא רצה הוא לתת לך כשנצרכת, לפחות לא תתנהו בסבר פנים יפות, או אם אינך רוצה להרע לו, לפחות לא תטיב לו טובה גדולה ולא תסייעהו סיוע גדול, או אם תרצה גם לסייעו הרבה, לפחות לא תעשהו בפניו, או לא תשוב להתחבר עמו ולהיות לו לריע, אם מחלת לו שלא תראה לו לאויב, די בזה, ואם גם להתחבר עמו תרצה, אך לא תראה לו כל – כך חיבה גדולה כבראשונה, וכן כל כיוצא בזה ממיני החריצות שביצר מה שהוא משתדל לפתות את לבות בני האדם. על – כן באה התורה וכללה כלל שהכל נכלל בו, (ויקרא יט): ואהבת לרעך כמוך, כמוך – בלי שום הפרש, כמוך – בלי חילוקים, בלי תחבולות ומזימות, כמוך – ממש.

לעומת זאת, מדברי הרמב"ם בהלכות דעות (פרק ז) משתמע שהאיסור הוא בעצם הנטירה בלב:

הלכה ז: הנוקם מחבירו עובר בלא תעשה שנאמר לא תקום. ואף על פי שאינו לוקה עליו, דעה רעה היא עד מאד. אלא ראוי לו לאדם להיות מעביר על מדותיו על כל דברי העולם שהכל אצל המבינים דברי הבל והבאי ואינן כדי לנקום עליהם.
כיצד היא הנקימה אמר לו חבירו השאילני קרדומך אמר לו איני משאילך, למחר צריך לשאול ממנו אמר לו חבירו השאילני קרדומך אמר לו איני משאילך כדרך שלא השאלתני כששאלתי ממך הרי זה נוקם. אלא כשיבוא לו לשאול יתן בלב שלם ולא יגמול לו כאשר גמלו וכן כל כיוצא באלו, וכן אמר דוד בדעותיו הטובות אם גמלתי שולמי רע ואחלצה וגו'.
הלכה ח: וכן כל הנוטר לאחד מישראל עובר בלא תעשה שנאמר ולא תטור את בני עמיך. כיצד היא הנטירה, ראובן שאמר לשמעון השכיר לי בית זה או השאילני שור זה ולא רצה שמעון, לימים בא שמעון לראובן לשאול ממנו או לשכור ממנו ואמר לו ראובן הא לך הריני משאילך ואיני כמותך לא אשלם לך כמעשיך, העושה כזה עובר בלא תטור, אלא ימחה הדבר מלבו ולא יטרנו, שכל זמן שהוא נוטר את הדבר וזוכרו שמא יבא לנקום. לפיכך הקפידה תורה על הנטירה עד שימחה העון מלבו ולא יזכרנו כלל, וזו היא הדעה הנכונה שאפשר שיתקיים בה יישוב הארץ ומשאם ומתנם של בני אדם זה עם זה.

פשטות לשונו בהלכה ח: 'הקפידה תורה על הנטירה, עד שימחה העוון מלבו ולא יזכרנו כלל', היא שיש בעצם זכירת העוון משום איסור נטירה. כך גם לשונו שם: 'העושה כזה עובר בלא תטור, אלא ימחה הדבר מלבו ולא יטרנו, שכל זמן שהוא נוטר את הדבר וזוכרו שמא יבא לנקום'[4].

הדברים מבוארים עוד יותר בשערי תשובה לרבנו יונה (חלק ג אות לח):

לא תקום ולא תטור את בני עמך. אמרו רבותינו זכרונם לברכה איזו היא נקימה? אמר לו: השאילני קרדומך! אמר לו: איני משאילך כדרך שלא השאלתני את שלך! ואיזו היא נטירה? אמר לו: הריני משאילך, ואיני כמותך שלא השאלתני. ואין העונש בזה על הדבור, אלא על נטירת הלב.

רבנו יונה כותב בפירוש שהאיסור הוא על נטירת הלב. וכן מבואר גם בספר החינוך (מצווה רמב)[5].

אמנם, יש לציין, שגם מי שכותב שיש איסור נטירה בלב, מודה שאדם לא חייב למחול לחברו סתם כך. מבואר ברמב"ם (דעות ו, ו; על פי המשנה בבבא קמא צב.):

כשיחטא איש לאיש לא ישטמנו וישתוק כמו שנאמר ברשעים ולא דבר אבשלום את אמנון מאומה למרע ועד טוב כי שנא אבשלום את אמנון, אלא מצוה עליו להודיעו ולומר לו למה עשית לי כך וכך ולמה חטאת לי בדבר פלוני, שנאמר הוכח תוכיח את עמיתך, ואם חזר ובקש ממנו למחול לו צריך למחול, ולא יהא המוחל אכזרי שנאמר ויתפלל אברהם אל הא-הים.

למדנו מדברי הרמב"ם, שאדם שנפגע מחברו, אינו חייב למחול לו מיד, ואם אינו מוחל, הוא בגדר אכזרי אולי, אך לא עובר על לאו של "לא תטור". ביאור הדברים בריטב"א (ראש השנה יז. ד"ה אמר רבא):

קשה לי: הא דאמרינן במסכת מגילה עליה דרב פפא, דכל רמשא אמר שרי ליה ומחיל ליה למאן דמצערן, היכי דמי? אי במילי דידיה מאי רבותא הא כתיב לא תקום ולא תטור! ואי במילי דשמיא כיון דלא מיפייסי ליה אמאי אינו נוקם ונוטר כנחש?
ויש לומר, דלעולם במילי דידיה ודקאמרת מאי רבותיה הא ודאי רבותא רבה איכא דנהי דאמרה תורה לא תקום ולא תטור לגמול לו כרעתו, מכל מקום, לא אמרה למחול לו מחילת שמים וזה מוחל לו לגמרי.

כלומר, יש מצב שאדם אינו נוטר טינה לחברו, אבל גם לא מוחל לו על כך. כך כותב הרב אליקים קרומביין (נקימה ונטירה במקום צער גוף, תחומין ו עמ' 292 ואילך):

כוונת הרמב"ם היא שאסור לו להזכיר לעצמו את המקרה ולחשוב עליו בפועל. מצווה האדם לחיות את חייו כאילו הדבר לא קרה ולא לתת למעשה חברו להטרידו. הבנה זו מתאימה לנימוק שנותן הרמב"ם לאיסור- כל זמן שהנפגע מלקק את פצעיו, ורעיונותיו מועסקים על ידי הפגיעה, יש לחשוש שמא יבא לנקום. אבל אין הוא מצווה למחול על הפגיעה, ואינו חייב לשנות את הערכתו הרעה ביחס לזה שחטא נגדו.

נקימה ונטירה על עלבונות

בהמשך דבריו של רבנו יונה הוא כותב:

ואמרו רבותינו זכרונם לברכה (שם) כי אזהרת הנטירה על דבר שבממון, אבל על דברי גאוה ובוז ודרישת רעה מותר לשום הדברים על לבו. ואמרו רבותינו זכרונם לברכה (שם) על זה: כל תלמיד חכם שאינו נוקם ונוטר כנחש אינו תלמיד חכם, אבל אם יבקשו ממנו מחילה יעבור על מדותיו.

כלומר, אם ראובן מעליב את שמעון, שמעון רשאי לנטור ולנקום בו על כך. כך מבואר גם בסמ"ג (לא תעשה יב):

עוד שם אומר רבי יוחנן כל תלמיד חכם שאינו נוקם ונוטר איבה כנחש אינו תלמיד חכם. והכתיב לא תקום ולא תטור? ההוא בממון הוא דכתיב.
ומסיק שם, דתלמיד חכם צריך שיהא עלוב ולא עולב שומע חרפתו ואינו משיב, ולעולם דנקיט ליה בליביה וכי מפייסין ליה מפייס… ושאר כל אדם שמתקוטטים עם חביריהם אף על פי שאין לאו בזה אם ינקום מחבירו, מדת חסידות היא להעביר על מדותיו…

ולכאורה, זו מסקנת הגמרא – שבממון אסור לנקום ולנטור, אבל בצערא דגופא, מותר.

אלא שהחפץ חיים (בפתיחה, מניין הלאוים, באר מים חיים אות ח – ט) מוכיח מדברי ספר החינוך, שהוא אינו סבור כך. זו לשון ספר החינוך (מצווה רמא):

שלא לנקום, כלומר שנמנענו מלקחת נקמה מישראל… ולשון ספרא, עד היכן כוחה של נקמה, אמר לו השאילני מגלך ולא השאילו, למחר אמר לו השאילני קרדומך, אמר לו איני משאילך כדרך שלא השאלת לי מגלך, לכך נאמר לא תקום. ועל כגון זה היקש כל הענינים.
משרשי המצוה, שידע האדם ויתן אל לבו כי כל אשר יקרהו מטוב עד רע, הוא סיבה שתבוא עליו מאת השם ברוך הוא, ומיד האדם מיד איש אחיו לא יהיה דבר בלתי רצון השם ברוך הוא, על כן כשיצערהו או יכאיבהו אדם ידע בנפשו כי עוונותיו גרמו והשם יתברך גזר עליו בכך, ולא ישית מחשבותיו לנקום ממנו כי הוא אינו סיבת רעתו, כי העוון הוא המסבב, וכמו שאמר דוד עליו השלום "הניחו לו ויקלל". כי אמר לו השם יתברך, תלה הענין בחטאו ולא בשמעי בן גרא…

החפץ חיים מדייק מכך שספר החינוך מזכיר בהקשר של איסור נקמה את הסיפור של שמעי בן גרא, שקילל את דוד, שגם במקרה של עלבונות וקללות שייך איסור נקמה, ומן הסתם, הוא הדין לאיסור נטירה.

כיצד יישב ספר החינוך את סוגיית הגמרא ביומא? הלא נאמר בפירוש שבמקרה של 'צערא דגופא', מותר לנטור, ורק מידת חסידות להיות מהנעלבים ואינם עולבים?

החפץ חיים נדחק בדבר:

אבל צריך מה יעשה בגמרא יומא הנ"ל שמחלק בין צער הגוף לדבר שבממון? וגם על הרמב"ם יש תימה שלא העתיק דבר זה להלכה משמע שגם הוא סבירא ליה כהחינוך דאסור בכל גוונא מה יעשה בגמרא  הנ"ל?
ואולי דסברת הרמב"ם והחינוך דהא דמתיר הגמרא בצערא דגופא נדחה בקושית והא תניא הנעלבין וכו' והא דקמשני במסקנא דנקט ליה בלביה לא קאי רק על ת"ח משום דחרפו בפרהסיא ואיכא בזיון התורה, וכמו שכתב בסוף הלכות תלמוד תורה…

החפץ חיים מסביר, שלמסקנת הגמרא, אכן יש איסור נקמה ונטירה גם בצערא דגופא, ורק לתלמיד חכם אסור להניח לעלבון – לא משום כבודו העצמי, אלא משום כבוד התורה[6].

לפי דבריו של החפץ חיים, דעת הרמב"ם וספר החינוך, שגם במילי דעלמא יש איסור נקמה ונטירה[7]. והוא כותב, שכיוון שנחלקו הראשונים בדין דאורייתא, יש להחמיר, ולכן אסור לנקום גם במקרה של צערא דגופא.

אמנם, גם החפץ חיים (שם), מציין שבשעה שראובן מעליב את שמעון, מותר מן הדין לשמעון להגיב, לכל הדעות, ורק מידת חסידות יש שלא להגיב:

בשעת מעשה מותר להשיב על חירופין מן הדין, רק משום מצוה ומדה טובה בעלמא אמרו הנעלבים וכו' שומעין חרפתן ואין משיבין וכו' וכל המעביר על מדותיו מעבירין לו על כל פשעיו…
וסברא נכונה היא דבעת מעשה החירוף, אי אפשר בטבע האדם להיות כאבן שאין לה הופכין, אם לא מי שברכו ה' במדות קדושות… אבל אחר כך, שכבר נח רוגזו אסרה התורה להעיר רוחו ולנקום ממנו, ואפילו רק לנטור השנאה בלב אסור, אלא בהרחב זמן מעט אחר כך צריך לשכוח הדבר מלבו…

בניגוד לחפץ חיים, יש שכתבו שהעיקר כשיטת הראשונים הסוברים שאין איסור נקמה ונטירה על צערא דגופא. שכן, ראשונים רבים הלכו בדרך זו. מלבד רבנו יונה והסמ"ג שהזכרנו לעיל, כך היא גם דעתו של החזקוני (על התורה ויקרא שם), כך נראית דעת ספר היראים (שם), וכך מבואר גם במאירי בסוגיה ביומא (שם)[8].

טעם האיסור

נציין שלושה טעמים לאיסור נקמה ונטירה.

כבר הזכרנו לעיל את דבריו של ספר החינוך (מצווה רמא) בטעם הראשון שלו:

משרשי המצוה, שידע האדם ויתן אל לבו כי כל אשר יקרהו מטוב עד רע, הוא סיבה שתבוא עליו מאת השם ברוך הוא, ומיד האדם מיד איש אחיו לא יהיה דבר בלתי רצון השם ברוך הוא, על כן כשיצערהו או יכאיבהו אדם ידע בנפשו כי עוונותיו גרמו והשם יתברך גזר עליו בכך, ולא ישית מחשבותיו לנקום ממנו כי הוא אינו סיבת רעתו, כי העוון הוא המסבב, וכמו שאמר דוד עליו השלום "הניחו לו ויקלל כי אמר לו השם יתברך". תלה הענין בחטאו ולא בשמעי בן גרא.

רגשות הנקם מניחים שהרעה באה לאדם מחברו. בעל ספר החינוך אומר, שאדם צריך להניח שהצרה באה מאת ה', ולכן אין מה לנקום דווקא בחבר, או לנטור לו טינה.

נימוק שני בספר החינוך (שם):

ועוד נמצא במצוה תועלת רב להשבית ריב ולהעביר המשטמות מלב בני אדם, ובהיות שלום בין אנשים יעשה השם שלום להם.

נימוק זה מתאים לדברי הרמב"ם שהזכרנו לעיל "שכל זמן שהוא נוטר את הדבר וזוכרו שמא יבא לנקום. לפיכך הקפידה תורה על הנטירה עד שימחה העון מלבו ולא יזכרנו כלל, וזו היא הדעה הנכונה שאפשר שיתקיים בה יישוב הארץ ומשאם ומתנם של בני אדם זה עם זה".

טעם שלישי לאיסור, מובא בדבריו של הכלי יקר (על הפסוק בתורה):

לא תקום ולא תטור את "בני עמך". לא אמר "עמיתך", לפי שהנקימה והנטירה תכונה רעה בגוף האדם ואין מן הראוי לבקש נקמה על שום אדם שהוא מבני עמך אם טוב ואם רע, לפי שמסתמא הנקמה היא על מה שעשה לך בגופך או בממונך והדברים ההם אינן ספונין וחשובים כל כך שיהיו ראוין לנקום עליהם. אמנם מותר לעשות נקמה בגוים כי המה מסתמא רוצים להעבירך מעל מצוות ה' ולהדיחך מעל ה' א-היך וזה דבר חשוב וספון וראוי לבקש נקמה על זה… אבל על כל המאורעות שבגופות, לא רצה ה' שיבקש האדם נקמה עליהם.
משל למה הדבר דומה לתינוק המשחק ועושה מעשה נערות באיזה בנין או איזה דבר אחר ובא איזה אדם וקלקל כל מעשיו אשר בנה ואשר נטע הילד והילד צועק לפני אביו צעקה גדולה ומרה על זה ואילו היה אביו משגיח בו ועושה רצונו היה הורג לזה האדם, אמנם אביו אינו משגיח בקולו כלל כי אף אם הקטן כפי מיעוט שכלו הוא חושב שזה הגדיל לעשות לו רעה גדולה, מכל מקום האב רואה בשכלו שאין הדבר כן ושכל מעשה הבן היו הבלים מעשה תעתועים ואינן כדאי שבעבורם יהיה לזה כאויב ומתנקם כי כפי האמת לא עשה לו זה כלום. כך הוא הענין בין אבינו שבשמים לברואיו אשר לפי מיעוט השגתם במושכלות הם חושבים כי כל עניני העולם הזה יש בהם צד מעלה ושלימות והנוגע בכבודם או בגופם או בממונם נראה להם כי הגדיל לעשות עמהם רעה וצועקים לאביהם שבשמים שינקום נקמתם, אבל לפעמים אין הקדוש ברוך הוא משגיח בקול זעקתם כשאין ברעה זו תערובות דבר הנוגע בנשמתו של אדם כי בעיני ה' יתברך כל הענינים אשר בני אדם מסגלים בהם בעולם הזה דומין ממש לצחוק ושחוק אשר עשה לו הילד שהזכרנו, על כן אין הקדוש ברוך הוא משגיח בהם זולת בזמן שעל ידי מאורעות שבגופות יגיע לו ביטול תורה ומצוה אז הנקמה נקמת ה'.

****************************

---

[1] בהכנת מאמר זה נעזרתי רבות בדף המקורות בנושא לא תקום ולא תטור שבאתר עולמות, כאן. כדאי להכיר גם ספר מקיף ונרחב בנושא זה, בשם "ספר לימוד להלכות בין אדם לחברו חלק ב: לא תקום ולא תטור", ניתן להורדה בהיברובוקס, כאן.

[2] דפוס ישן, סימן מ.

[3] אמנם, יש לציין שבהמשך דבריו שם עולה, שאף שאין בזה לאו של לא תיטור, עדיין יש חיוב על כך, מצד מצוות ואהבת לרעך כמוך:

ולפי שהיצר הולך ומרתיח את הלב ומבקש תמיד להניח לפחות איזה רושם או איזה זכרון מן הדבר ואם לא יוכל להשאיר זכרון גדול, ישתדל להשאיר זכרון מועט, יאמר דרך משל לאדם: אם תרצה ליתן לאיש הזה את אשר לא רצה הוא לתת לך כשנצרכת, לפחות לא תתנהו בסבר פנים יפות… על – כן באה התורה וכללה כלל שהכל נכלל בו:: ואהבת לרעך כמוך, כמוך – בלי שום הפרש, כמוך – בלי חילוקים, בלי תחבולות ומזימות, כמוך – ממש.

[4] אם לא שנבין, ש'זוכרו' הכוונה בפיו. מזכירו. ועיין בלשונו בספר המצוות (לא תעשה שד – שה):

והמצוה הש"ד היא שהזהירנו שלא לנקום קצתנו מקצתנו. והוא שעשה לו מעשה אחד ולא יסור מלחפש אחריו עד שיגמלהו כמעשהו הרע או יכאיבהו כמו שהכאיבו…
והמצוה הש"ה היא שהזהירנו שלא לנטור ואף על פי שלא נשלם גמול והוא שנזכור העון שחטא לנו החוטא ונזכירהו לו…

כאן משתמע שאיסור נטירה הוא רק כאשר מזכירים את העוון, ולא בזכירתו בלב בלבד.

[5] עיין בקריית ספר על הרמב"ם (דעות ז, אזהרה י), שכתב שנראה לו שאיסור נטירה במידות הוא רק מדרבנן.

[6] ועיין ברמב"ם (הלכות תלמוד תורה ז, יג):

אף על פי שיש רשות לחכם לנדות לכבודו, אינו שבח לתלמיד חכם להנהיג עצמו בדבר זה אלא מעלים אזניו מדברי עם הארץ ולא ישית לבו להן כענין שאמר שלמה בחכמתו גם לכל הדברים אשר ידברו אל תתן לבך, וכן היה דרך חסידים הראשונים שומעים חרפתם ואינן משיבין ולא עוד אלא שמוחלים למחרף וסולחים לו… במה דברים אמורים כשבזהו או חרפהו בסתר אבל תלמיד חכם שבזהו או חרפו אדם בפרהסיא אסור לו למחול על כבודו ואם מחל נענש שזה בזיון תורה אלא נוקם ונוטר הדבר כנחש עד שיבקש ממנו מחילה ויסלח לו.

צריך לומר שהרמב"ם מדבר במצב שבו מן הדין מותר לנקום ולנטור, גם לכל אדם, ובתלמיד חכם, גם רשאי לנדות על כך, אלא שמצופה מתלמיד חכם, וגם מ'החסידים הראשונים', למחול על כבודו, ולא לנטור. ובכל זאת, כשמדובר בבזיון תלמיד חכם בפרהסיא, אינו רשאי לשתוק משום בזיון התורה.

נוסיף גם, שבנוסף על תירוץ החפץ חיים, הרי שהמהר"י פערלא (על הסמ"ג, לאווים, לא תעשה נג) כתב שלרמב"ם היתה ככל הנראה גרסה אחרת בסוגיה ביומא:

ראיתי בס' מעשה נסים להר"א מיימון ז"ל בנו של הרמב"ם ז"ל (סי' י"ג) שהיתה לפניו גירסא אחריתא בסוגיא דיומא שם. דבגירסא שלפנינו… אבל במעשה נסים שם כתב וז"ל "אמרו כל תלמיד חכם שאינו נוקם ונוטר כנחש אינו תלמיד חכם. וכאשר הקשו מהכתוב לא תקום ולא תטור היתה התשובה לא קשיא הא במילי דאורייתא הא במילי דעלמא וכו' עכ"ל. וכן נראה שהיתה גירסת הרשב"ץ במגן אבות (פ"ה דאבות משנה י"ב) עיין שם. ואם כן, נכונים דברי הרמב"ם לפי גירסא זו. דבמילי דעלמא בכל ענין שייכי אזהרות לא תקום ולא תטור.

[7] בגמרא במגילה (כח.) נאמר:

שאלו תלמידיו את רבי נחוניא בן הקנה: במה הארכת ימים? אמר להם: מימי לא נתכבדתי בקלון חברי, ולא עלתה על מטתי קללת חברי, וותרן בממוני הייתי…
ולא עלתה על מטתי קללת חברי – כי הא דמר זוטרא, כי הוה סליק לפורייה אמר: שרי ליה לכל מאן דצערן.

הריטב"א במקום שואל:

ולא עלתה קללת חברי על מטתי כי הא דמר זוטרא בריה דרב נחמן כי הוה סליק לפוריא אמר שרי ליה מחיל ליה לכל מאן דמצערין לי. והא דאמרינן (יומא כ"ג א') כל תלמיד חכם שאינו נוקם ונוטר כנחש אינו תלמיד חכם, ההיא במי שחטא לו במילי דשמיא ולייסר את החטאים.

תירוץ הריטב"א נראה דומה לדבריו של החפץ חיים. בנוסף, ברור מדבריו שהוא לא תירץ, שבצערא דגופא אפשר לנקום, וזוהי מעלתו של מר זוטרא. ואם כן, נראה שגם הוא סובר, כמו הרמב"ם וספר החינוך, שתירוץ זה אינו נשאר למסקנה.

[8] ועיין בספר על לא תקום ולא תטור שהזכרנו בהע' 1, עמ' 98 – 99, שהזכיר דעות ראשונים ואחרונים נוספים שפסקו שאין איסור לא תקום ולא תטור בצערא דגופא, ולמעשה הוא מיקל שם, בתנאים רבים, כמבואר בעמ' 138 – 139.