"אמר רבי אלעזר מיום שחרב בית המקדש נפסקה חומת ברזל בין ישראל לאביהם שבשמים" (ברכות לב:).
חורבן המקדש הוא ביטוי לאבדן פן מסויים של הקשר שלנו עם הקב"ה. לקשר הזה יש כל מיני משמעויות, שהיו ניכרות מאוד בעבר, בעולם הפיסי הממשי שלנו. כשעם ישראל היה בגלות, היתה ארץ ישראל שוממה "והשימותי אני את הארץ", ועם ישראל סבל תחת עולם של רשעי אומות העולם. מילות הסליחה האשכנזית "אולי ירחם מעוני כבל / מלומדי מכות בעינוי סבל / מנוד ראש נתונים ביושבי תבל / משל בעמים בקצף ובזיון" לא היו רק מליצה, אלא תיאור מכמיר לב של החיים היהודים בגלות.
אבל במובן הפיסי, אנו כבר בדרך לגאולה. אנו זוכים להתגשמות דבריו של רבי אבא: "אין לך קץ מגולה מזה שנאמר: "וְאַתֶּם הָרֵי יִשְׂרָאֵל עַנְפְּכֶם תִּתֵּנוּ וּפֶרְיְכֶם תִּשְׂאוּ לְעַמִּי יִשְׂרָאֵל כִּי קֵרְבוּ לָבוֹא" (סנהדרין צח.). עם ישראל חי בגאון בארצו, כשבסך הכל, המצב הגשמי שלנו טוב מאוד.
אבל מה על הפן הרוחני של הקשר עם הקב"ה?
אפילו במקדש שני, כשהקשר עם הקב"ה לא היה במילואו, והשכינה לא שרתו בו במילואה, עדיין היו עשרה ניסים תמידיים, שאיפשרו לכל אדם לראות עין בעין את נוכחות הקב"ה.
מה עושים כשהיחידים והציבור ניצבים בפני שאלות חמורות – האם יש לנו נביא או אורים ותומים להתייעץ איתם? התרחקות השכינה בחורבן בית ראשון לקחה מאתנו את רוח הקודש ואת האורים ותומים. את היכולת לשמוע את דבר ה' ביחס למאורעות השעה בצורה ישירה וברורה.
אבל לא רק ביחס לשאלות של התנהלות. גם בהלכה הפשוטה. חורבן המקדש, הוא כידוע, לא רק חורבן המקדש. יחד עם המקדש איבדנו את הסנהדרין, את היכולת שלנו לקבל תורה ברורה לכל העם. "כשהיה בית דין הגדול קיים לא היתה מחלוקת בישראל… משבטל בית דין הגדול רבתה מחלוקת בישראל זה מטמא ונותן טעם לדבריו וזה מטהר ונותן טעם לדבריו זה אוסר וזה מתיר". אנו צוחקים על כך שהיום אדם כותב את התשובה שהוא מחפש, וגוגל מוצא את הרב שאמר אותה. אבל זה בסך הכל ביטוי לתחושת חוסר הבהירות והדרך, שנובעת מריבוי מחלוקות ללא יכולת הכרעה ברורה.
אבל על הכל, האבלות על חורבן המקדש, היא פשוט האבלות על כך שאיננו ראויים. "כל דור שאינו נבנה בימיו מעלין עליו כאילו הוא החריבו". העובדה שבית המקדש לא בנוי מעידה על כך, שהקב"ה אינו חפץ בנו. שבין הרעיה והדוד מפרידה חומה של ברזל. כל מי שיודע מהו קשר של אוהבים, יודע כמה קשה כשהם מתרחקים. גם אם שום דבר בעולם לא משתנה, מלבד המרחק שבין האוהבים, הריחוק עצמו, הוא שקשה.