דרשות לחגים

כמדומני, שאחד החברים שלי בקורס רבני קהילות, הרב אבינדב אבוקרט, הוא זה שטבע את הביטוי הבא:  טיטוס החריב את המקדש,

"הִנֵּה יָמִים בָּאִים נְאֻם ה' וְלֹא יֹאמְרוּ עוֹד חַי ה' אֲשֶׁר הֶעֱלָה אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם כִּי אִם חַי

אחת המילים שתופסות הכי הרבה תשומת לב בחודש אלול היא המילה 'חשבון נפש'. כולנו מבינים שזה אומר שבאיזשהו אופן, צריך

בשנים כתיקונן, הרצף הרגיל של ראש השנה ויום הכיפורים לוקח אותי תמיד מיום הדין בראש השנה, ליום הכיפורים, שהוא יום

כפי שאמרנו הרבה פעמים, הרמב"ם פותח את הלכות תעניות כך: הלכה א: מצות עשה מן התורה לזעוק ולהריע בחצוצרות על

סיפור אמיתי: פתאום באמצע שיעור בכיתה ו' אני קולט תלמיד אחד שלי צועק בזעם לעבר חברו: "די כבר, יחתיכת ילד

את יום הכיפורים, אנו פותחים, כמעט במילים הראשונות שלנו, במילים "על דעת המקום, ועל דעת הקהל… אנו מתירים להתפלל עם

כל שנה, סביב תשעה באב, אני עסוק בדילמה – האם ה'תיקון' שלנו לחורבן צריך להתמקד בדרישת המקדש, או בדרישת הסיבות

"אמר רבי אלעזר מיום שחרב בית המקדש נפסקה חומת ברזל בין ישראל לאביהם שבשמים" (ברכות לב:). חורבן המקדש הוא ביטוי