כל שנה, סביב תשעה באב, אני עסוק בדילמה – האם ה'תיקון' שלנו לחורבן צריך להתמקד בדרישת המקדש, או בדרישת הסיבות שהובילו לחורבן.
כיוון שאני לא מצליח להחליט, חשבתי שאדבר בקיצור, על שני הדברים.
חיזוק מקומו של המקדש
לפני מאה וחמישים שנה, המחשבה על מדינה משלנו, היתה חלום רחוק. לקח תהליך ארוך, עד שהוא הפך למציאות חיה ונושמת.
אותו תהליך מתרחש גם בהקשר של המקדש.
אז את ארץ ישראל אפשר לבנות צעד צעד, ויש יותר דברים שהאדם הפשוט יכול לעשות מאשר במקדש, ובכל זאת, יש גם דברים שאנחנו יכולים לקדם גם היום:
תודעת מקדש. אני שמח שילדים היום מאחלים 'שיבנה בית המקדש בימיך' לילד בגן שיש לו יום הולדת.
צריך להמשיך לפתח את זה הלאה. שילדים (ומבוגרים) ידעו מהם הקרבנות השונים, דיני העלייה למקדש, לבקר במכון המקדש. אי אפשר לעשות, אבל אפשר ללמוד כדי להיות בתודעה שזה קרוב.
עוד דרך לחזק, זה השתתפות בסיבובי השערים בירושלים, בערבי ראש חודש. להשתתף בתרגול הקרבן קרבן פסח, ניסוך המים. כל הדברים האלו מחזקים את התודעה, שהמקדש קרוב. שזה תלוי (גם) בנו.
אפשר להשתתף בעשייה הציבורית, דרך תרומה. יש גופים שמקדמים את העניין, וכמו הקרן הקיימת לישראל לפני מאה שנים, לתרום להם, זה בעצם לתרום לבנין המקדש.
אנשי אמנה
לקראת תשעה באב, הייתי עסוק בלימוד מה שאומרת הגמרא בשבת קיט:
ואמר רבא: לא חרבה ירושלים אלא בשביל שפסקו ממנה אנשי אמנה, שנאמר: "שׁוֹטְטוּ בְּחוּצוֹת יְרוּשָׁלִַם וּרְאוּ נָא וּדְעוּ וּבַקְשׁוּ בִרְחוֹבוֹתֶיהָ אִם תִּמְצְאוּ אִישׁ אִם יֵשׁ עֹשֶׂה מִשְׁפָּט מְבַקֵּשׁ אֱמוּנָה וְאֶסְלַח לָהּ.
הגמרא אומרת, שאחת מסיבות החורבן היא העדר אנשי אמנה, אנשי אמת. והרד"ק שמפרש את מה שכתוב שמשוטטים ברחובות ולא מוצאים איש ישר הוא דווקא ברחובות. "כי החסידים שהיו בירושלם היו מתחבאים בבתיהם ולא היו יכולים להתראות ברחובות ובחצות מפני הרשעים…"
אז במובן מסויים, זה מתקשר שלי עם הריגת זכריה. שהורגים את המוכיחים.
אבל אני חושב שהכיוון קצת שונה. השנה שמתי לב גם, שבהפטרה של תשעה באב, אסוף אסיפם, החטא שתופס הכי הרבה כותרות, הוא השקר: "מִי יִתְּנֵנִי בַמִּדְבָּר מְלוֹן אֹרְחִים וְאֶעֶזְבָה אֶת עַמִּי וְאֵלְכָה מֵאִתָּם כִּי כֻלָּם מְנָאֲפִים עֲצֶרֶת בֹּגְדִים. וַיַּדְרְכוּ אֶת לְשׁוֹנָם קַשְׁתָּם שֶׁקֶר וְלֹא לֶאֱמוּנָה גָּבְרוּ בָאָרֶץ… אִישׁ מֵרֵעֵהוּ הִשָּׁמֵרוּ וְעַל כָּל אָח אַל תִּבְטָחוּ כִּי כָל אָח עָקוֹב יַעְקֹב וְכָל רֵעַ רָכִיל יַהֲלֹךְ. וְאִישׁ בְּרֵעֵהוּ יְהָתֵלּוּ וֶאֱמֶת לֹא יְדַבֵּרוּ לִמְּדוּ לְשׁוֹנָם דַּבֶּר שֶׁקֶר הַעֲוֵה נִלְאוּ. ה שִׁבְתְּךָ בְּתוֹךְ מִרְמָה בְּמִרְמָה מֵאֲנוּ דַעַת אוֹתִי נְאֻם ה' ".
התרבות בעם ישראל של אותם הימים היתה תרבות של שקר. בדרך כלל, אנשים משקרים כדי להשיג איזשהו יעד
בהרבה מובנים, זה גם מה שקורה היום, בעידן הפייק ניוז. גם היום, יש להרבה מאוד אנשים אינטרסים ואידאלים חשובים, שבשמם, הם מוכנים לסטות מהאמת.
חשוב להדגיש, הרבה פעמים, באמת נכון לסטות מהאמת. ההעפלה היתה כרוכה בסטייה מאמת. כך גם הקמת חומה ומגדל. גם ללמוד תורה בהחבא תחת משטרים שלא רצו שנלמד תורה זה חשוב.
ובכל זאת, יש לכך גם מחירים. שאנו משלמים אותם בכך שאין בארץ משטר תקין ומסודר. שהרבה דברים הולכים בקומבינות, שאנשים משקרים כל הזמן במבחנים, שאי אפשר להאמין למוסדות השלטון, שאי אפשר להאמין לעיתונים. כמו שקראנו היום בהפטרה: "אִישׁ מֵרֵעֵהוּ הִשָּׁמֵרוּ וְעַל כָּל אָח אַל תִּבְטָחוּ כִּי כָל אָח עָקוֹב יַעְקֹב וְכָל רֵעַ רָכִיל יַהֲלֹךְ. וְאִישׁ בְּרֵעֵהוּ יְהָתֵלּוּ וֶאֱמֶת לֹא יְדַבֵּרוּ לִמְּדוּ לְשׁוֹנָם דַּבֶּר שֶׁקֶר הַעֲוֵה נִלְאוּ".
המשך חכמה מדגיש, שלמרות שבדרך כלל עבירות שבין אדם למקום חמורות יותר, הרי שבתחום של הציבור, קלקול במידות חמור יותר. שנאת חינם זה קלקול במידות. וגם תרבות של שקר, זה קלקול במידות.
אז הקריאה השניה שלי, היא להתחזק במידת האמת.
זה מתחיל במאמץ לדעת מהי האמת. לא ללמוד דברים בצורה שטחית, אלא ללמוד מורכבות, כי האמת בדרך כלל מורכבת יותר. לא להיתפס מדי מהר לצד אחד כשאנו שומעים חדשות. לא להרשיע אנשים בלא משפט. לדעת לחכות בסבלנות, עד שהאמת תתברר.
וזה להחליט, שעושים מאמץ לומר את האמת. לא לשקר בראיונות קבלה לישיבות ואולפנות, לא לרמות במבחנים, לא לרמות במס הכנסה, לא לרמות את הילדים והתלמידים כשאנו לא יודעים את התשובה, או כשנראה לנו שהתשובה מסובכת מדי.
זה להחליט, שאנו מצמצמים את כמות השקרים לשם שמים שאנו מספרים. שעושים שאלת רב לפני שעושים שקר שכזה. לא בגלל שרבנים יודעים יותר, אלא כי לשאול מישהו לפני שאני משקר, זה עוד מחסום.
ויהי רצון שאכן נצליח לטפח יותר את תרבות האמת הזו, ודרכה נזכה לקרב ביאת משיח צדקנו במהרה בימינו.