פעם, דרשות לקראת הימים הנוראים היו עוסקות באישה של גהינם, ובכך שאדם צריך להתעורר ולעשות תשובה, כדי שלא ידונו אותו ברותחין אחרי מאה ועשרים, ולא ידונו אותו בחרב או ברעב בשנה הקרובה.
נדמה לי, שהיום ההתייחסות שלנו שונה. היום אנחנו מתכוננים ליום הדין, מתוך ידיעה, שביום זה אנחנו נבחנים, והשאלה היא, אם אנחנו עושים את הדבר הנכון. איפה אנו עומדים מול האמירה שלנו שאנחנו עבדי ה'. איפה עומדת הברית שלנו עם הקב"ה.
ברוך ה', זה חיובי יותר. כך דברי הרמב"ם המפורסמים בהלכות תשובה (פרק י):
העובד מאהבה עוסק בתורה ובמצות והולך בנתיבות החכמה לא מפני דבר בעולם ולא מפני יראת הרעה ולא כדי לירש הטובה אלא עושה האמת מפני שהוא אמת וסוף הטובה לבא בגללה.
במובן מסויים, הדברים האלו מחזירים אותי לאחד הוורטים החביבים עלי, שקיבלתי ממו"ר הרב אליעזר הללה (בשם איזה רב. אני לא זוכר מי). על הפסוק בתחילת פרשתנו "כִּי תֵצֵא לַמִּלְחָמָה עַל אֹיְבֶיךָ וּנְתָנוֹ ה' אֱ-הֶיךָ בְּיָדֶךָ וְשָׁבִיתָ שִׁבְיוֹ". אומר רש"י: "כי תצא למלחמה – במלחמת הרשות הכתוב מדבר". הדרוש אומר: אם אתה יוצא למלחמת היצר, עקם את הפסוקים כרצונך לטובת ההצלחה במלחמת היצר. אבל במלחמת הרשות, כשאתה בא ללמוד את התורה כפשוטה, הכתוב מדבר – יש להקפיד ללמוד את הדברים כפי שהם, ולא לעקם אותם לצרכי הטיעון שלך.
וזה נכון. יצר הרע באדם ערמומי, והדרך להתמודד אתו היא 'בתחבולות תעשה לך מלחמה'. אבל נדמה לי, שכשם שבהכנות שלנו לימים הנוראים אנו כבר לא מתעסקים בשאלות של שכר ועונש, אלא בשאלה של מה נכון, כך גם מלחמת היצר שלנו, הופכת למלחמה שמאוד קשורה לשאלה, מה אנחנו מאמינים שהוא נכון.
כבר דיברנו על כך, שבמלחמה שלנו על דעותינו במישור הציבורי, אני חושב שאין לנו מה לטעון, מלבד שמה שאנו אומרים זו האמת. הרי אנו, הנאמנים לדבר ה', לא עושים דברים כי זה נוח וכיף, אלא כי זה הדבר הנכון. ולכן, אי אפשר לחטוא לאמת. ומי שמנהל קמפיין כדי לקדם עמדה מסויימת, כשהוא יודע שהעמדה שלו אינה אמיתית, בסופו של דבר, יפסיד.
וברור לי, שמי שמחנך ילדים ותלמידים על בסיס משהו שהוא יודע שיש בו שקר, שהוא לא מדוייק, בסופו של דבר, זה יתפוצץ לו.
אבל היום אני באתי לדבר בעיקר על החינוך העצמי שלנו – על מסע החזרה בתשובה שלנו. אני מאמין, שחלק גדול מהסיבות שבגללן אנחנו לא עובדים מספיק את הקב"ה, זה שאנחנו לא חושבים ולא מאמינים, שזה הדבר הנכון.
אני חושב שאנחנו מחפפים כל מיני פרטים הלכתיים, כי הם נראים לנו לא נכונים. אני חושב שאנשים מאחרים לתפילה, כי הם לא חושבים שכל מה שהם אומרים בתפילה חשוב לומר אותו, או שהם לא חושבים שחשוב להגיע לתפילה בזמן. אני חושב שאנחנו לא לומדים מספיק תורה, כי אנחנו לא באמת מאמינים ש"הם חיינו ואורך ימינו". וכן הלאה.
ולכן רכיב משמעותי בתהליך התשובה שלנו בכלל, ובחודש הזה בפרט, צריך להיות ממוקד בבירור האמונות שלנו. לאתר את המקומות שבהם אנו באופן קבוע עושים דברים לא נכון, ולברר עם עצמנו, למה אנחנו לא עושים את הדברים כפי שהם מתבקשים על פי התורה, ולשנות את צורת החשיבה שלנו (או להבין אחרת את רצון ה').
בירושלמי בברכות כתוב, שברכת הבדלה נקבעה בברכת חונן הדעת, כי אם אין דעת, הבדלה מנין. אני מאמין שאנחנו דור כזה, שגם ביחס לתשובה, אם אין דעת, תשובה מנין.