בצבא, כל דבר מתחלק לשלושה. אבל בפרשה שלנו נראה, שתהליך התשובה מתחלק לשתים:

וְהָיָה כִי יָבֹאוּ עָלֶיךָ כָּל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה הַבְּרָכָה וְהַקְּלָלָה אֲשֶׁר נָתַתִּי לְפָנֶיךָ וַהֲשֵׁבֹתָ אֶל לְבָבֶךָ בְּכָל הַגּוֹיִם אֲשֶׁר הִדִּיחֲךָ ה' א-הֶיךָ שָׁמָּה. וְשַׁבְתָּ עַד ה' אֱ-הֶיךָ וְשָׁמַעְתָּ בְקֹלוֹ… וְשָׁב ה' אֱ-הֶיךָ אֶת שְׁבוּתְךָ וְרִחֲמֶךָ וְשָׁב וְקִבֶּצְךָ מִכָּל הָעַמִּים… וֶהֱבִיאֲךָ ה' אֱ-הֶיךָ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר יָרְשׁוּ אֲבֹתֶיךָ וִירִשְׁתָּהּ וְהֵיטִבְךָ וְהִרְבְּךָ מֵאֲבֹתֶיךָ:
וּמָל ה' אֱ-הֶיךָ אֶת לְבָבְךָ וְאֶת לְבַב זַרְעֶךָ לְאַהֲבָה אֶת ה' אֱ-הֶיךָ בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשְׁךָ לְמַעַן חַיֶּיךָ: וְנָתַן ה' אֱ-הֶיךָ אֵת כָּל הָאָלוֹת הָאֵלֶּה עַל אֹיְבֶיךָ וְעַל שֹׂנְאֶיךָ אֲשֶׁר רְדָפוּךָ: וְאַתָּה תָשׁוּב וְשָׁמַעְתָּ בְּקוֹל ה' וְעָשִׂיתָ אֶת כָּל מִצְוֹתָיו אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם.
וְהוֹתִירְךָ ה' אֱ-הֶיךָ בְּכֹל מַעֲשֵׂה יָדֶךָ בִּפְרִי בִטְנְךָ וּבִפְרִי בְהֶמְתְּךָ וּבִפְרִי אַדְמָתְךָ לְטֹבָה כִּי יָשׁוּב ה' לָשׂוּשׂ עָלֶיךָ לְטוֹב כַּאֲשֶׁר שָׂשׂ עַל אֲבֹתֶיךָ: כִּי תִשְׁמַע בְּקוֹל ה' אֱ-הֶיךָ לִשְׁמֹר מִצְוֹתָיו וְחֻקֹּתָיו הַכְּתוּבָה בְּסֵפֶר הַתּוֹרָה הַזֶּה כִּי תָשׁוּב אֶל ה' אֱ-הֶיךָ בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשֶׁךָ.

המפרשים מציעים מחשבות שונות, בשאלה מהם שני השלבים של התשובה. אנחנו נשתמש השבוע ב'חילוק' של הנצי"ב (העמק דבר):

ומגיד המקרא שבבואם לארץ ישראל, ויגיעו למעשה כמה דברים שהיה העיון עד כה הילכתא למשיחא ולא למעשה, על כן עתה, בבואם לידי מעשה, תשוב ושמעת בקול ה'. תחזור לעיין להוראה למעשה.
ולמדין מכאן דאע"ג שעיין והוציא דבר חידוש שלא בשעת מעשה, כשיבא מעשה לידו מחויב לחזור ולדון בדבר.

אנחנו לא נתעסק בנושא של תשובה, אלא נהיה ממוקדים יותר במה שאומר הנצי"ב. יש הבדל בין אמירה תאורטית, ובין היישום שלה למעשה.

אנחנו פוגשים את זה הרבה מאוד פעמים. זה דבר אחד לדבר על איסורי לפני עוור, ודבר שני, לומר למישהו שהוא לא יכול להזמין את הבן שלו לארוחה בשבת. זה דבר אחד לומר שצריך להקפיד על היושר, ודבר אחר, לומר למישהו שהוא צריך להפסיד הרבה כסף במקום ש'כולם משקרים'. ואם תרצו בהקשר הפוליטי, זה דבר אחד להצהיר על עקרונות ומצע, ודבר אחר, להצליח להיות משמעותי ומשפיע, מה שדורש חיבור עם אחרים.

לפני שלושה שבועות למדנו את המצווה של המלך, שיהיו לו שני ספרי תורה. הרב בקשי דורון (בניין אב, פרשת שופטים) מסביר מדוע למלך ישנם שני ספרי תורה:

שני ספרי התורה שעל המלך לכתוב יש בהם ללמד לא רק על הדביקות וההתמדה שחייב בהם כדי שילמד ליראה כל הימים, הצורך בשתי תורות אחת בבית גנזיו ואחת שיוצאת ונכנסת עמו, יש בו כדי ללמד שמלבד ספר תורה שבחיקו שיוצאת ונכנסת עמו, צריך גם ספר תורה בבית גנזיו. ולא מספיק ספר תורה אחד שיהא צמוד אליו.
ויש בדבר רמז לכך שספר תורה שיוצאת ונכנסת עמו צריך להיות בחיקו בממדים קטנים ומתאימים לכך. ספר תורה זה יכול גם להישחק במשך הזמן וכדומה, על כן צריך להיות לו ספר תורה גדול ומהודר שמונח בבית גנזיו שבו ילמד בנח בביתו, וספר תורה זה יהיה שמור מכל משמר, ולצורך שתהא נכנסת ויוצאת עמו יהיה לו ספר תורה אחר המונח בחיקו. ויש בהלכה זו ללמד שאף שיש ללמוד ולישם התורה בכל מקום ובכל שטח שתהא יוצאת ונכנסת עמו, יש לשמור ולהקפיד וללמוד תורה בבית המדרש במקום שלא נגעו בה ידים, ואינה מושפעת מכל דבר אחר ואינה יכולה להשתנות או להיחסר ח"ו, ועל כן צריך המלך שתי תורות, אחת לצאת ולבוא ואחת מונחת בבית גנזיו, שנשמרת במקורה ובקדושתה כדי לתאם בין שניהם.

למלך יש ספר אחד מפואר, שנמצא בבית גנזיו, ויש ספר תורה שני, קטן ובלוי יותר, שאיתו הוא מסתובב ביום יום. שני הספרים חשובים, כיוון ששניהם מייצגים שני פנים של התורה: הפן האידאלי, הטהור, והפן שפוגש את המציאות, ומתנהל איתה. מי שחסר את הספר שבבית הגנזים, חסר את החזון. מי שחסר את הספר היום יומי, מנותק מהמציאות.

וכל אדם צריך להחזיק לעצמו גם כן את שתי התורות האלו. להיות מסוגל להציג עולם אידאלי, להבין לאן אנחנו חותרים, מהן השאיפות שלנו, ומהן הציפיות שלנו ומאיתנו. ומצד שני, להבין גם את היחס בין החזון הזה למציאות.