לקראת תום נאום בן ארבעים יום של משה, הוא מחליט לשנות סגנון, ועובר לשירה, שירת האזינו.

(א) ואת השירה הזו הוא פותח במילים: הַאֲזִינוּ הַשָּׁמַיִם וַאֲדַבֵּרָה וְתִשְׁמַע הָאָרֶץ אִמְרֵי פִי:
(ב) יַעֲרֹף כַּמָּטָר לִקְחִי תִּזַּל כַּטַּל אִמְרָתִי כִּשְׂעִירִם עֲלֵי דֶשֶׁא וְכִרְבִיבִים עֲלֵי עֵשֶׂב.

מה בדיוק הוא מבקש בפסוק ב? מה פירוש הדימוי לטל ומטר?

כמה מהמפרשים מדברים על כך, שהוא מקווה, שדבריו יועילו, כמו שהגשם והטל מועילים. יש איזושהי אי – ודאות שמקננת בלבו של משה, אם הדברים שהוא אומר, אכן יתקבלו על לב שומעיו.

החזקוני מציג פן אולי קצת יותר פסימי בדבריו של משה, לפיו כשם שהגשם אינו מועיל מיד, כך גם התקווה של משה לכך שדבריו יכנסו באזני השומעים, היא שאולי פעם, אי שם בעתיד, הדברים יתרחשו. הוא לא בהכרח חושב שזה יקרה עכשיו.

כך גם פשטות הדברים בפסוקים שבסוף פרשת וילך:

וְעַתָּה כִּתְבוּ לָכֶם אֶת הַשִּׁירָה הַזֹּאת וְלַמְּדָהּ אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל שִׂימָהּ בְּפִיהֶם לְמַעַן תִּהְיֶה לִּי הַשִּׁירָה הַזֹּאת לְעֵד בִּבְנֵי יִשְׂרָאֵל: כִּי אֲבִיאֶנּוּ אֶל הָאֲדָמָה אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתִּי לַאֲבֹתָיו זָבַת חָלָב וּדְבַשׁ וְאָכַל וְשָׂבַע וְדָשֵׁן וּפָנָה אֶל אֱלֹהִים אֲחֵרִים וַעֲבָדוּם וְנִאֲצוּנִי וְהֵפֵר אֶת בְּרִיתִי: וְהָיָה כִּי תִמְצֶאןָ אֹתוֹ רָעוֹת רַבּוֹת וְצָרוֹת וְעָנְתָה הַשִּׁירָה הַזֹּאת לְפָנָיו לְעֵד כִּי לֹא תִשכַח מִפִּי זַרְעוֹ כִּי יָדַעְתִּי אֶת יִצְרוֹ אֲשֶׁר הוּא עֹשֶׂה הַיּוֹם בְּטֶרֶם אֲבִיאֶנּוּ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבָּעְתִּי.

משה יודע מראש, שדברי השירה לא יהיו ברורים לעם ישראל, אלא רק לאחר ש'תמצאנו אותו רעות רבות וצרות', רק אז פתאום השירה תתפוס את בני ישראל.

וכך הוא חותם גם את השירה:

וַיְכַל מֹשֶׁה לְדַבֵּר אֶת כָּל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה אֶל כָּל יִשְׂרָאֵל: (מו) וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם שִׂימוּ לְבַבְכֶם לְכָל הַדְּבָרִים אֲשֶׁר אָנֹכִי מֵעִיד בָּכֶם הַיּוֹם אֲשֶׁר תְּצַוֻּם אֶת בְּנֵיכֶם לִשְׁמֹר לַעֲשׂוֹת אֶת כָּל דִּבְרֵי הַתּוֹרָה הַזֹּאת: (מז) כִּי לֹא דָבָר רֵק הוּא מִכֶּם כִּי הוּא חַיֵּיכֶם…".

כפי דרשת חז"ל (המובאת ברש"י ומקורה בירושלמי פאה א, א): כי לא דבר ריק, ואם ריק הוא – מכם, זה בגלל שאתם לא רואים את התוכן.

יש דברים שאדם לא עומד עליהם עד לאחר זמן. לפעמים נדרשות רעות רבות וצרות כדי שפתאום דברים יכנסו באזניו. לפעמים זו קורה מסיבות אחרות. ולפעמים זה קורה, פשוט כי אדם ממשיך להרהר בדברים ששמע, ומבין, שאם ריק הוא – מכם.

אנחנו יוצאים עכשיו מהימים הנוראים, מראש השנה ויום הכיפורים, ופנינו אל סוכות, ומשם אל השגרה. מן הסתם, היו לכולנו הרבה רגעים מרגשים ומיוחדים בימים האלו, ואולי גם תובנות, מחשבות. ואולי קריאתו של משה, 'שימו לבבכם לכל הדברים' פונה גם אלינו, לא להסתכל רק קדימה הלאה, אלא לנסות גם לחזור אל אירועי הימים הנוראים, אל החוויות, אל תובנות מסויימות, ולהרהר בהן עוד קצת, כדי להפיק מהן מעט יותר.