את יום הכיפורים, אנו פותחים, כמעט במילים הראשונות שלנו, במילים "על דעת המקום, ועל דעת הקהל… אנו מתירים להתפלל עם העבריינים".
מקורו של מנהג זה בתחילת תקופת הראשונים. ובפשטות, הכוונה היא, שלמרות שישנם אנשים שסתם כך, אנו מרחיקים אותם מלהתפלל עמנו, הרי שביום הכיפורים, אנו מאפשרים להם להתפלל עמנו. הטור (תריט) כבר מצמיד אותו לדברי הגמרא (כריתות ו:): "כל תענית ציבור שאין בו מפושעי ישראל אינו תענית".
למה בעצם מאפשרים לאותם 'עבריינים' להתפלל עם שאר הציבור?
השל"ה כותב, שכאשר יש בבית הכנסת גם עבריינים, הרי שמי שאינו עבריין נראה הרבה יותר צדיק. כביכול, אנו עומדים מול הקב"ה, ומראים לו – תראה, אנחנו לא כאלו.
רבנו בחיי (פרשת כי תשא) כותב, שזה אינטרס פשוט של הצדיקים. היות שיש חובת ערבות, הרי שחובתנו לעשות מאמץ לתקן את העבריינים, ולכן אנו מכניסים אותם, לפנים משורת הדין, לבית הכנסת.
ואולי יש עוד קו מחשבה.
חלק נכבד מעבודת יום הכיפורים, הוא הוידוי. אנו מתוודים עשר פעמים, באריכות רבה, על פי הנוסח הקיים במחזורים. וכפי שלמדנו גם בהלכה, מן הראוי שבוידוי שבלחש, אדם יוסיף ויפרוט את החטאים שלו, לכל הפחות, העיקריים שבהם. המסקנה היחידה האפשרית מתהליך הוידוי הארוך הזה היא מה שאנו אומרים בתפילה זכה: "מִשַּׁשְׁתִּי אֶת כָּל אֵיבָרַי וּמָצָאתִי אוֹתָם בַּעֲלֵי מוּמִין. מִכַּף רַגְלִי וְעַד רֹאשִׁי אֵין בִּי מְתוֹם. בּשְׁתִּי וְנִכְלַמְתִּי לְהָרִים אֱ-הַי פָּנַי אֵלֶיךָ. כִּי בְּאֵלֶּה הָאֵיבָרִים וְהַחוּשִׁים שֶׁחֲנַנְתַּנִי בָּהֶם, וּבְכֹחַ הַחַיִּים שֶׁהִשְׁפַּעְתָּ עֲלֵיהֶם תָּמִיד, בָּהֶם נִשְׁתַּמַּשְׁתִּי לַעֲשֹוֹת הָרַע בְּעֵינֶיךָ וְלַעֲבֹר עַל רְצוֹנֶךָ. אוֹי לִי וְאוֹי לְנַפְשִׁי".
ואם אדם היה יכול לזכור את הפגמים את החסרונות את כל הפשעים את כל העוונות… ישר היה מתייאש כי לא יכול היה לשאת את טעם מרירות החטא את הבושה את הפספוס את ההפסד.
בעצם, המסקנה היא, שכולנו עבריינים. ואם כן, כל ההתעקשות של כל השנה להפריד בין אנו שונים מהם.
אותי זה מכניס למקום שיש בו יותר ענווה, ופחות ביטחון עצמי. זה לא שאני צועד בדרך סלולה, שמובילה אותי קדימה בצורה טובה ובטוחה. הנה, גם אני מועד לנפילות. ולכן, אולי יש לי מה ללמוד מהדרך של אחרים. והשיטה של ניפוי העבריינים, של הוצאתם החוצה, נראית איכשהו פחות מוצלחת.
ואכן, לדעת חלק מהפוסקים (שערי תשובה תריט, סק"א), נוסח ההיתר עם העבריינים אינו "אנו מתירים להתפלל עם העבריינים", אלא "אנו מתירים את העבריינים". אנחנו מוותרים על השיטה של הרחקת העבריינים.
ואחרי שאנו מתירים להתפלל עם העבריינים. מתוך הכרה, שאין הרבה הבדל בינינו ובינם, באיזה טיעון אפשר באמת לבקש מחילה, אחרי שהצגנו את עצמנו שמכף רגל ועד ראש אינו בנו מתום?
התשובה היא, שאנו מבקשים מהקב"ה שימחל לנו, כי בסך הכל, אנחנו משתדלים. אנו מאמינים בו. אנו משתדלים לעשות רצונו. ואנו מקווים יאריך לנו אף, ויתן לנו עוד שנה להשתפר.
חז"ל אומרים, שלא היו ימים טובים לישראל כחמישה עשר באב ויום הכיפורים. על יום הכיפורים דורשים חז"ל את המילים בשיר השירים "ביום חתונתו – זה יום מתן תורה, יום שניתנו בו לוחות אחרונות". יום הכיפורים, הוא יום החתונה של כנסת ישראל עם הקב"ה. האם חתונה, זה אומר שמעכשיו הכל ילך למישרין? שלא יהיו מריבות, כעסים, מתחים? נדמה לי, שלכולם ברור, שלא. אבל חתונה, זו הצהרת כוונות. זה אומר שהולכים ביחד.
וזה מוביל אותי לעוד מחשבה. הרמב"ם מונה את ארבעת חילוקי הכפרה המפורסמים. מי שעבר על מצוות עשה ועשה תשובה, אינו זז משם עד שמוחלים לו. ואם עבר על מצוות לא תעשה שאין בה כרת, תשובה תולה, ויום הכיפורים מכפר. ומי שעבר על עבירה חמורה יותר, תשובה ויום הכיפורים תולים, וייסורים מכפרים.
ברור למה תשובה מכפרת. ברור למה ייסורים מכפרים. אבל אם אדם עשה תשובה והוא לא נזקק לייסורים, מדוע יש צורך להמתין עד יום הכיפורים?
אז הרבה מגדולי ישראל, מסבירים בפנים שונים, שהסיבה היא, שביום הכיפורים יש נכונות מיוחדת של הקב"ה לקבל תשובה, גם אם היא חלקית, כמו התשובה שהזכרנו מקודם. אבל הנכונות הזו מגיעה, משום שיום הכיפורים מכפר בהיותו יום תשובה לאומי. התשובה של אדם לבדה, אינה מספיקה. כשהוא כולל את עצמו בתוך עם ישראל, כשאנו מבקשים שהקב"ה ירחם עלינו בזכות אבות, בגלל שאנו בניהם של אברהם יצחק ויעקב, אז מתכפר לנו.
וגם בשביל לבוא לפני המקום ולומר לו שאנו בניהם של אברהם יצחק ויעקב, אנחנו צריכים לבוא כעם. גם זה, דורש מאיתנו לא להשאיר את העבריינים בחוץ. כי גם הם חלק מעם ישראל, ואנחנו היום באים ביחד.
אנו פונים לקב"ה ואומרים לו "לברית הבט, ואל תפן ליצר", וגם אנו צריכים להביט למשותף, ולא למפריד.
כשכולם עטופים בטלית ביום הכיפורים, אף אחד לא רואה, ולא ממש מתעניין בצבע של הכיפה שמתחת, שחורה או סרוגה, צבעונית או אחרת, ובגודל שלה, ואם היא בכלל קסקט או בכלל לא. ואף אחד לא מתעניין בשאלה אם חברי עושה מספיק מצוות או לא, כמה הוא מקפיד על שמירת שבת ועל כשרות, ואם הוא מקפיד להתפלל ולברך לפני שהוא אוכל. אנו רואים את בניהם של אברהם יצחק ויעקב, עומדים יחד ומתפללים, פונים לקב"ה, מתוודים איש איש על חטאיו, ומצהירים על הרצון לתקן. הרצון להיות שוב ביחד.
יהי רצון שהקב"ה ישמע תפילותינו ויראה את דמעותינו. שיראה איך אנחנו באים לפניו כעם אחד, בלי פילוגים. שעל ידי שנהיה יחד, כל עדת ישראל, הקב"ה יסלח לנו ולגר הגר בתוכנו. ושנזכה, שהקב"ה יזכור לנו ברית ראשונים, שימחה פשעינו כעב וכענן, וימול את לבבנו באהבה אליו.