סיפור אמיתי:
פתאום באמצע שיעור בכיתה ו' אני קולט תלמיד אחד שלי צועק בזעם לעבר חברו:
"די כבר, יחתיכת ילד נודניק. מה הפלא שאין לך חברים? חוץ מזה תראה איך שאתה נראה".
כל הכיתה עצרה את נשמתה. גם אני. התלמיד הפגוע זרק הכול ורץ מהכיתה.
עצרתי את השיעור ואמרתי לתלמיד הפוגע: "שתבין, שהדברים שאמרת עכשיו, זה כמו שכאילו לקחת סכין ודקרת אותו בלב. ואם לא הייתי זהיר כל כך הייתי אפילו מוריד את המילה כאילו. עכשיו צא לי מהכיתה ונדבר בהפסקה".
אחרי שהסברתי לו בהפסקה על כך שככל הנראה הרעל ששלח לעברו ייצרב לתלמיד הפגוע בלב וילך איתו עד יומו האחרון ושמדובר ברצח אופי לכל דבר ועניין, נראה שהוא הפנים את גודל ההרס שהוא עשה בהשתלחות הזו.
היינו כמה ימים לפני יום כיפור והוספתי:
"תאמין לי שאתה לא רוצה להגיע ככה ליום כיפור, עם חבר שמקפיד עליך בצורה כזו ו'עבירות שבין אדם לחברו אין יום הכיפורים מכפר עד שירצה את חברו".
הוא הסתכל עליי ואמר לי:
"לא רוצה לבקש ממנו סליחה בגלל יום כיפור. אני אבקש ממנו סליחה כי אני מרגיש גרוע עם עצמי ולכן אני אעשה את זה אחרי יום כיפור"
הקשבתי להיגיון המסוים שדבריו ושאלתי אותו בכל זאת:
"ועד אז אתה מתכוון להסתובב ביום כיפור עם התחושה הקשה הזו שפגעת במישהו? לא עדיף לך פשוט לסיים עם זה וזהו?".
ואז הוא הסתכל עליי במבט מוזר כזה ושאל:
"מה זה לסיים עם זה וזהו? כמעט הרגתי את הבן אדם. איך אני יכול לסיים עם זה וזהו?".
הסתכלתי עליו ושתקתי. לא הבנתי מאיפה הגיעה הבגרות הזו.
ואחרי שהוא יצא מהשיחה איתי, הוא ניגש לחבר הפגוע ואמר לו:
"שתדע לך שאני ממש מצטער אבל אני אדבר איתך אחרי יום כיפור כדי שתאמין לי שאני באמת מצטער ואני הולך להסתובב עכשיו עם תחושה קשה בבטן, כמו התחושה שגרמתי לך".
ועד עכשיו בכל פעם שאני נזכר במקרה הזה לפני יום כיפור אני חושב על כל האנשים שמבקשים סליחה באותה קלות שמכניסים מטבע למכונת ההפתעות ומצפים להגריל מחילה.
אצל הרבה אנשים, החוויה הזו, היא החוויה של יום הכיפורים. חלק נכבד מתקנת חכמים ביום הכיפורים הוא אמירת הוידוי. אדם עובר על כל מעשיו, מתוודה עליהם לפני קונו, ומבקש סליחה. כמה בכי וכמה תחנונים אנו צריכים. איך אפשר "לסיים עם זה וזהו"? העוצמה של החטא מכה, ואנו מתחננים לפני בורא עולם, שאיכשהו ברחמיו הרבים ובחסדיו האינסופיים, הוא יסלח לנו.
אני לא יודע כמה מאיתנו היו צריכים בימים האחרונים לעבור חוויה דומה. לנסות, כדי להגיע נכון ליום הכיפורים, להתפייס עם אדם, כשהם מסוכסכים איתו. כמה תעצומות נפש נדרשות כדי להתחיל בכלל, וכמה קשה לדמיין בתחילתו של תהליך הסליחה, שתהיה דרך שהוא יסתיים. מה פתאום "לסיים עם זה וגמרנו"?!
אבל יש גם סיפור אחר.
השבוע, יצא לי לשבת עם אדם שאני עובד איתו. שנה שעברה היתה לנו נקודת משבר רצינית. באמת שהיו 24 שעות של כעס ותחושת מריבה ברמות קשות מאוד. אבל אחרי כן העניינים הסתדרו, וחזרנו לעבוד ביחד בשמחה ובמערכת יחסים טובה.
והשבוע יצא לנו לדבר על אותו אירוע משנה שעברה, בגלל נסיבות קצת דומות שהיו גם עכשיו. אבל הפעם, הכל הלך יותר בקלות. דיברנו על אירועי העבר, והכל קיבל פרופורציות. היכולת להביע חרטה על מה שאירע בעבר, והיכולת לסלוח בלב שלם, גדולה מאוד, והכל עובר ממש בקלות.
איזה סיפור מתאר יותר את יום הכיפורים?
חז"ל אומרים לנו, שלא היו ימים טובים לישראל, כחמישה עשר באב, ויום הכיפורים. יום הכיפורים הבא עלינו לטובה, שאנו בפתחו, הוא יום של חסד ורחמים מאת הקב"ה. עוד מעט נאמר בתפילה: "וַתִּתֶּן לָנוּ ה' אֱ-הֵינוּ בְּאַהֲבָה אֶת יום צום הַכִּפּוּרִים הַזֶּה לִמְחִילָה וְלִסְלִיחָה וּלְכַפָּרָה וְלִמְחָל בּו אֶת כָּל עֲונותֵינוּ". והפסוק שלפני רגע אמרנו אותו "ויאמר ה', סלחתי כדבריך", הוא הפזמון החוזר של הכהן הגדול ביום הכיפורים, שהיה מתכוון כנגד המברכים, ואומר להם "תטהרו", כי יום הכיפורים הוא שבו סיים הקב"ה לסלוח לנו, וקיבלנו את הלוחות השניים.
יום הכיפורים, הוא יום של רצון טוב, של סליחה ומחילה וכפרה, ולי ברור, שהסיפור השני, הסיפור של בקשת סליחה מתוך אהבה, הרבה יותר מתאר את יום הכיפורים מאשר הסיפור הראשון.
זה לא פוטר אותנו מהוידוי. זה לא פוטר אותנו מיישור ההדורים, מהיכולת לעמוד באמת לפני הקב"ה, דווקא כשיודעים שהוא אוהב אותנו כ"כ, ולהודות באמת, בקשיים, בכשלונות.
אבל יחד איתם, התנועה העיקרית שלנו ביום הכיפורים, היא לגלות אל האהבה שיש בלבנו אליו, כנגד אהבתו. להרגיש באמת, שהחטאים והכשלונות האלו, לא מתארים אותנו באמת, ומתחת לכל הבגדים הצואים, אנו מרגישים את האהבה העמוקה שלנו לבורא עולם.
תחושת האהבה הזו לא מופנית רק כלפי הקב"ה. ביום הכיפורים, יותר מכל יום אחר בשנה, אנו צריכים לאחוז במידתו של מלך מלכי המלכים, ולהרבות אהבה ואחווה בינינו: "וְהִנְנִי מוֹחֵל בִּמְחִילָה גְמוּרָה לְכָל מִי שֶׁחָטָא נֶגְדִּי. בֵּין בְּגוּפוֹ וּבֵין בְּמָמוֹנוֹ. אוֹ שֶׁדִּבֶּר עָלַי לָשׁוֹן הָרָע. וַאֲפִלּוּ הוֹצָאַת שֵׁם רָע. וְכֵן לְכָל מִי שֶׁהִזִּיק לִי בְּגוּפִי אוֹ בְּמָמוֹנִי. וּלְכָל חַטֹּאת הָאָדָם אֲשֶׁר בֵּין אָדָם לַחֲבֵרוֹ… אֲנִי מוֹחֵל בִּמְחִילָה גְמוּרָה וְלֹא יֵעָנֵשׁ שׁוּם אָדָם בְּסִבָּתִי. וּכְשֵׁם שֶׁאֲנִי מוֹחֵל לְכָל אָדָם כֵּן תִּתֵּן אֶת חִנִּי בְּעֵינֵי כָל אָדָם שֶׁיִּמְחֲלוּ לִי בִּמְחִילָה גְמוּרָה".
מי שיצליח לחוש הערב איך הקב"ה "בוחר בעמו ישראל באהבה", וכנגד לומר בכוונה אמיתית "שמע ישראל – ה' א-הינו ה' אחד"; מי שיצליח להרגיש בליבו עד כמה הוא שמח ש"אתה בחרתנו מכל העמים, אהבת אותנו ורצית בנו", עד כמה הוא מרגיש את הרצון ש"תמלוך אתה ה' לבדך על כל מעשיך", יוכל לחוש בקלות גם איך הקב"ה הוא "מלך מוחֵל וְסולֵחַ לַעֲונותֵינוּ וְלַעֲונות עַמּו בֵּית יִשְׂרָאֵל וּמַעֲבִיר אַשְׁמותֵינוּ בְּכָל שָׁנָה וְשָׁנָה".