כפי שאמרנו הרבה פעמים, הרמב"ם פותח את הלכות תעניות כך:
הלכה א: מצות עשה מן התורה לזעוק ולהריע בחצוצרות על כל צרה שתבא על הצבור… הלכה ב: ודבר זה מדרכי התשובה הוא, שבזמן שתבוא צרה ויזעקו עליה ויריעו ידעו הכל שבגלל מעשיהם הרעים הורע להן… וזה הוא שיגרום להם להסיר הצרה מעליהם.
הלכה ג: אבל אם לא יזעקו ולא יריעו אלא יאמרו דבר זה ממנהג העולם אירע לנו וצרה זו נקרה נקרית, הרי זו דרך אכזריות וגורמת להם להדבק במעשיהם הרעים, ותוסיף הצרה צרות אחרות. הוא שכתוב בתורה "והלכתם עמי בקרי והלכתי עמכם בחמת קרי", כלומר כשאביא עליכם צרה כדי שתשובו אם תאמרו שהוא קרי אוסיף לכם חמת אותו קרי.
אז מצד אחד, אנחנו לא נביאים ולא בעלי רוח הקודש, ולכן אין לנו את היכולת לומר מפני מה הקורונה מתרגשת עלינו. ובכל זאת, אנחנו מצווים לנצל את הקורונה כדי לפשפש במעשינו, ואולי, לפשפש בהם כדי לנסות למצוא דברים שהקורונה מאירה באופן מיוחד.
לצערי, אני לא מכיר כמעט אנשים שהקורונה, או מאורעות אחרים, גרמו להם לשינוי רציני בתפיסת העולם שלהם. גם אני הדל, לא חושב שהקורונה גרמה לי לשינויים רציניים בחשיבה שלי. ובכל זאת, ובכל זאת, שלושה מעגלים של תשובה, שמלווים אותי סביב הקורונה:
מעגל ראשון – היחיד והיחד
נדמה לי, שאחת הבעיות הכי גדולות שלנו במדינה סביב הקורונה, זה ההנהגה שלנו. החשדנות, המתיחויות, הפוליטיקה הקטנה, והדאגה של כל שר למשרדו, ונציג מגזר למגזרו, יוצרים מעגל של חוסר החלטות, או של החלטות גרועות.
אבל הבעיה היא לא רק ההנהגה, אלא גם היכולת שלנו כפרטים, להשתלב במאמץ הלאומי. כמות האנשים שמפירים בידוד, שלא מקפידים על ההנחיות, שמחפשים את הדרכים לעקוף כל הגבלה, מדהימה. יש בזה כנראה משהו מאוד ישראלי, ואולי גם מאוד יהודי, בכך שלכל אחד יש דעה משלו, ויש לו גם את היתרונות שלו, אבל יש בכך גם הרבה חסרונות.
אני חושב הרבה על היכולת שלנו לשתף פעולה עם 'המערכת'. זה נכון בהקשר האזרחי, ביכולת שלנו לשתף פעולה עם החוק בארץ (במגוון תחומים), זה נכון בהקשר קהילתי, ביכולת שלנו לשתף פעולה עם החלטות קהילתיות, וזה נכון בהקשר הרוחני, ביכולת שלנו לשתף פעולה עם ההחלטות של 'הממסד הרבני', ועם ההלכה.
התורה מחנכת אותנו לשאול שאלות ולגבש עמדה. לא לחינם, ספר הלימוד העיקרי שדרכו אנו ממשים את מצוות תלמוד תורה, הוא הגמרא, שמלאה בשאלות וויכוחים. אבל כשם שאנו מתחנכים על שאילת שאלות ועל רצון לחשוב לבד, אנחנו גם מתחנכים, שלא כל אדם מגיע להוראה ומורה. היכולת לכפוף את הראש, ולקבל את ההחלטות של הגורמים המוסמכים, היא גם משהו שאנו אמורים להתחנך אליו.
כמה קל לנו 'להתיישר' עם החלטות של העולם הרבני? כמה קל לנו 'להתיישר' עם החלטות קהילתיות אצלינו? האם אנחנו יכולים לוותר על ההבנה שלנו של מה הכי נכון לעשות, מול הגורם המחליט (המקומי, הרוחני, של המדינה) הרחב יותר?
יש כאן גם 'שיעורי בית' לממסדים. ממשלה יכולה לזכות ביותר אמון של הציבור ופחות. ממסד רבני יכול לזכות ביותר אמון של הציבור או פחות, וגם ממסד קהילתי, והם צריכים לעשות את חשבון הנפש שלהם. אבל גם אנחנו כיחידים, צריכים לשאול את עצמנו, אם אנחנו לא אינדבידואליים מדי.
לא טוב שכולם יהיו צייתנים בצורה מוגזמת. לא טוב שתהיה אנרכיה, יש איזשהו איזון בריא ביניהם. אבל כמדומה, שהנסיון של הקורונה הוא, שאנחנו קצת יותר מדי אינדיבידואלים.
אולי צריך להתחזק ביכולת להיות במקום של 'נעשה ונשמע' – קודם נעשה ואז נשמע.
מעגל שני – מה חשוב לנו
עוד תוצאה של הקורונה, זה הכורח, שנכפה עלינו, להחליט מה חשוב לנו יותר, כמדינה. אי אפשר להיות בסגר כל הזמן. מה משחררים ומה לא?
האם חשוב לאפשר חתונות? לאפשר אירועי ספורט? טיסות לחו"ל? בילויים? הפגנות? תפילות?
בהקשר הזה, משמח, במובן מסויים, שהעובדה שתפילה חשובה לחלק נכבד מאוד של עם ישראל, תופסת מקום מרכזי בשיח הישראלי.
אבל זה מזמן אותנו לחשוב, בכל מיני הקשרים, על השאלה מה חשוב לנו. איך אנחנו בונים את החיים שלנו, כך שישקפו את הדברים שחשובים לנו.
וכאן, אני רוצה להתייחס לנקודה אחת ספציפית, שלא קשורה ממש לקורונה, אבל כן קשורה לנושא לשאלה מה חשוב לנו: כמה אנחנו, כיחידים, כקהילות, נותנים ללימוד התורה מקום רציני בחיים שלנו.
האם יש לנו שאיפות לדעת תורה? ללמוד בצורה מסודרת, לחזור, כדי שנצבור ידע של תורה?
האם הלו"ז הביתי מתוכנן כך, שהגברים בבית (לכל הפחות) ילמדו שעה – שעה וחצי מדי יום?
האם חשוב לנו שהילדים שלנו ילמדו תורה בצורה מסודרת? שגם בחופש הם יקבעו עתים לתורה מדי יום?
זו הזמנה לחשיבה רצינית – איך אנחנו דואגים לכך, שנלמד יותר תורה, ובצורה רצינית יותר.
מעגל שלישי – למה הקב"ה לא רוצה שנתפלל בבית הכנסת
הנקודה השלישית שקשורה לקורונה, קשורה לכך שהקורונה זורקת אותנו מבית הכנסת. מזמן לא היה מצב כזה, שרבים מתפללים ברחובות. שרבים מתפללים ביחיד. יום הכיפורים יביא עוד יותר אנשים להתפלל ביחיד, כי מכל הימים שלפניו ואחריו, הוא יהיה חם במיוחד.
האם הקב"ה לא רוצה שנתפלל במניין? האם הקב"ה לא רוצה שנתפלל בבית הכנסת?
אפשר לתקן מעט את הניסוח, ואז אולי המשפט יהיה נכון: יתכן, שהקב"ה רוצה שנלמד משהו מהתפילות ביחיד ומתפילות מחוץ לבית הכנסת.
ואני רוצה להציע שני פנים:
א. אנשים רבים ששוחחתי איתם, וגם אני עצמי, הרגישו שתקופת התפילות ביחיד של הסגר הראשון, בפסח, גרמה להם להתפלל יותר בנחת. למצוא את הזמן ואת האפשרות להתבונן יותר במילים שהם אומרים בתפילה, ולהתכוון.
כשמתפללים בציבור, וביותר, כשמתפללים בציבור בבית הכנסת, החוויה מסביב 'תומכת' את התפילה. אולי היא קצת תומכת מדי. לפעמים נדמה לי, שאנשים מרגישים, שעצם העובדה שהם הגיעו לבית הכנסת, מספיקה. ולכן, למרות שהם מבלים בדיבור עם שכניהם בתפילה, ואפילו אם הם רק 'עוברים על התפילה עם העינים', הם מרגישים שהם התפללו. הרי הם היו בבית הכנסת, והיה רעש של תפילה. ואפילו ענו אמן יהא שמיה רבה וקדושה וברכו. אבל בעצם, הם לא התפללו. כשנמצאים בבית לבד, אין אווירת תפילה מסביב. אם לא תתפלל – לא יהיה אווירה מסביב שמתפללת בשבילך.
זה יהיה אתגר, כשחוזרים לתפילה הסדירה בבתי הכנסת, לא להישאר בתפילות היחיד המרשימות, אלא לדעת להפוך אותן לתפילות ציבור מרשימות. שהרגלי הכוונה של היחיד, ושל ההשקעה בתפילה, לא יתמסמסו עם החזרה לתפילה בבית הכנסת.
ב. התפילה בחצרות, הביאה הרבה פעמים אנשים שבדרך כלל אינם מתפללים ביחד, להתפלל יחד. לא שומרים על המסגרות של בית הכנסת, אלא נוצרות 'קהילות תפילה' חדשות, מבוססות על קרבה גאוגרפית, ולא על קרבה בדעות. כך מתפללים ביחד אשכנזים וספרדים, דתיים לאומיים וחרדים, חסידים ומתנגדים, מהירים ואיטיים וכן הלאה.
הצורך, מעודד את הסובלנות, וגם את הסקרנות. פתאום, מגלים שאפשר להתפלל עם מישהו שמתפלל בסגנון אחר. אולי מגלים גם, שפיוטים אחרים, מנגינות אחרות, וסגננות תפילה אחרים, דווקא מתאימים יותר.
אולי היציאה למנייני רחוב, תגרום לנו גם לרצות 'לשחק' יותר עם נוסח התפילה שלנו (באופן המותר הלכתית), להתאים אותו יותר לאופן שבו אנחנו רוצים להתפלל, ולא רק למסגרת התפילה שאנו רגילים אליה משכבר.
הקורונה מביאה אותנו לזמן של משבר וקושי. אבל אולי גם נשכיל להפיק ממנה משהו, לחפש את דרכינו ולשוב אל ה'.