כשהתראיינו לתפקיד רב הקהילה אצלינו באדם, אחת השאלות שנשאלנו היתה 'איפה הילדים שלכם ילמדו'. והתשובה שלנו היתה, שיותר מאיכות ההוראה בבית הספר, חשוב לנו שהילדים ילמדו עם מי שהם ישחקו איתם אחרי צהרים.
למעשה מאז, כשאנחנו נדרשנו לשאלה היכן ילמדו הילדים שלנו, במסגרות של חט"ב – תיכון, השיקול של 'איפה הם ימצו את הפוטנציאל הלימודי שלהם' (וברוך ה', יש כזה) לא היתה מרכז השיקולים שלנו.
ראשית, נתנו להם להחליט. אשתי ואני מאמינים מאוד בעצמאות של הילדים ובחינוך לבחירה. אבל מעבר לכך, אני רוצה שהילדים שלי ילמדו במקום שהם ירגישו בנוח, ושיהיה להם טוב רגשית, גם אם היה אפשר לדחוף אותם רחוק יותר, במקום אחר – בין אם רחוק יותר לימודית, או רוחנית.
אני מאמין, שחלק חשוב מאוד מהיכולת שלנו להתפתח היטב בחיים, קשור לקהילה שאנחנו חלק ממנה. מי שהוא מאוד אקסצנטרי ביחד לקהילה שלו, או שימצא קהילה אחרת, או שימצא את הדרך להתמזג בנוף. החיים שלנו הם לא רק חיים אישיים, אלא גם משהו קבוצתי – קהילתי. האדם הוא יצור קהילתי. ומי שרוצה להעצים את האקסצנטריות שלו ולחיות לבד, לא יגיע רחוק.
גם כשבני ישראל נותנים את התרומה למשכן, חלק מהתרומה בא במסלול של "הֶעָשִׁיר לֹא יַרְבֶּה, וְהַדַּל לֹא יַמְעִיט, מִמַּחֲצִית, הַשָּׁקֶל לָתֵת אֶת תְּרוּמַת ה', לְכַפֵּר עַל-נַפְשֹׁתֵיכֶם". כי גם בתרומה למשכן יש חשיבות גם לאלמנט של שוויון, של בינוניות מסויימת. המשכן הוא הדגמה של 'פרוייקט קהילתי' – במובן הזה, אפילו פרוייקט לאומי. וההכרה של הביחד, ולא רק התרומה האישית, שגם ניתכת לאדני הקרשים ומאבדת את הזהות האישית של התורם לחלוטין, חשובה מאוד.
נ.ב. שלא תבינו אותי לא נכון. אני לא חושב שרק בינוניות זה חשוב, ורק קהילתיות זה חשוב. ואני מתייחס לכך במקום אחר. אבל גם לבינוניות ולהשתתפות בקבוצה – קהילה, יש חשיבות, ולכן מוקדש הפוסט הזה.