בפרפרזה על המשפט המפורסם של יורם ארבל ש"ככה לא בונים חומה", אפשר לומר, שתחילת פרשת השבוע נותנת לנו מתכון – איך כן בונים משכן.
והתשובה, על פי תחילת פרשתנו, היא שצריכים שכולם יתרמו, והתרומה תהיה שוויונית. "העשיר לא ירבה והדל לא ימעיט ממחצית השקל". אפשר גם להוסיף, שאת האדנים, היסודות של המשכן, בונים דווקא באופן השוויוני הזה, ורק כך, נבנה משכן.
אפשר להמשיך לדרוש מכאן עוד דרשות רבות, שעוסקות בערך השוויון. ואף אני הדל, תרמתי את חלקי לעניין (ראו מה שכתבתי כאן)
אבל, מי שיש לו זכרון מספיק כדי לזכור את תחילת פרשת תרומה (או לחילופין, את רש"י בפרשתנו), יראה ששם יש מתכון אחר. את המשכן בונים "מאת כל איש אשר ידבנו ליבו". ודווקא הנדבה האישית, היא זו שבונה את המשכן. וגם כאן, אפשר לדרוש דרשות רבות ונפלאות, על ייחודיות האדם, על האופן שבו כשכל אחד מבטא את עצמו באופן השלם ביותר והייחודי ביותר, דווקא אז מצליחים וכו' וכו'.
הבעיה היא, שמדובר בשני כיווני מחשבה קצת סותרים. אז מה אנחנו לוקחים איתנו מפרשת השבוע, בהקשר הזה?
השבוע הקשבתי לעוד פרק בפודקאסט של הרב חיים נבון, והפעם, שיחה שלו עם הרב אמנון דוקוב (אפשר לשמוע כאן). השיחה כולה מעניינת כרגיל, אבל בתוך הדברים, היתה אבחנה שהתחבבה עלי של הרב חיים – יש הבדל בין אידאולוגיות לערכים. להצהיר על אידאולוגיה, זה לקבוע תכנית עבודה מדוייקת בהתאם לסט של ערכים. זה אומר, שלא רק קובעים מהו אותו סט של ערכים, אלא גם מורידים אותו להנחיות למעשה, יחד עם הגדרות חדות של הסולם שלהם. האידאולוגיה נותנת משהו 'שלם', ובשל כך גם מוחלט.
לעומת זאת, לקבוע שדברים מסויימים הם ערכים, לא חייב להוביל למסקנות פרקטיות ספציפיות. אפשר למשל לקבוע שזכויות הפרט הן ערך חשוב, וגם שמירה על הבריאות הלאומית הוא משהו חשוב, בלי להידרש מיד להחלטה, מי משניהם צריך לגבור כשיש סתירה. אפשר להגיע למצב, שביום אחד נחשוב שזכויות הפרט יותר חשוב, וביום אחר, ששמירה על בריאות הציבור חשובה יותר. ולכן גם ההחלטות הקונקרטיות שלו יהיו גמישות יותר. יש זמנים שבהם עקרון השוויון הוא זה שצריך להניף אותו, ויש זמנים, שאדרבה ייחודיות האדם צריכה לעמוד במרכז. אולי גם עבור אנשים שונים, והקשרים חברתיים שונים, צריך להציב נקודת איזון שונה.
אני מהרהר רבות בעניין הזה בשבועות האחרונים, בהקשר של עולם ההלכה. עולם ההלכה הוא במהותו, מוחלט. אבל דווקא בשל כך, הוא לא מצליח לתת פתרונות טובים לשאלות שמעסיקות אותנו חדשות לבקרים בהרבה סוגיות. אלו סוגיות שברור שיש בהם ערכים תורניים, אבל לא בהכרח יש נקודת איזון ברורה ביניהם. וכמדומה, שזהו הפער בין עולמה של הלכה לזו של האגדה. הראשונה, תובעת מאיתנו עמדות חדות ומוגדרות, זהו כוחה, וזהו גם מקום חולשתה. עולם האגדה מאפשר לנו להצביע על ערכים, אבל משאיר לנו את ההחלטה על היישום שלהם בצורה גמישה יותר, ו'רכה' יותר.