פעם שמעתי איזה 'וורט' חביב של ג'קי לוי. הוא דיבר על פסוק מפרשת השבוע שלנו: לא יהיה לך בכיסך אבן ואבן. הפשט של הפסוק הוא, שאדם שמשתמש באבנים כמשקולות, אסור שיהיו לו שתי משקולות שונות עם אותו סימון, כדי לרמות. לא רק לרמות אסור, אלא עצם החזקת המשקולות.
אבל ג'קי לוי אמר שהכוונה, שלא יהיו לך אבנים בכיסים. מי שזורק אבנים, הבעיה מתחילה בזה שהוא בכלל מחזיק אבנים בכיסים.
בעצם, הפשט והוורט שניהם מבוססים על אותו רעיון – הנפילה בחטא מתחילה עוד לפני כן. אתה מרמה במשקולות כי כבר התכוננת לכך. אתה זורק אבנים, כי הכנת אותם בכיסים קודם. דיברנו על כך אתמול, שההתארגנות שלנו משפיעה על מה שנעשה, והיום, אני רוצה לומר את זה בצורה רחבה יותר: הרבה פעמים, המעשים שלנו הם תוצאה של שרשרת, שיותר קל לגדוע אותה בהתחלה מאשר בסוף. באיזשהו סרט שראיתי פעם, היה בחור, שהיה אפשר לדרדר אותו לריב, ומשם למכות, וזה לא היה נגמר טוב. בסרט, כשהילד היה מגיע לשלב ה'ריב', זה כבר היה בלתי נמנע. אבל הוא הצליח לפתור את הבעיה, כשלמד לעצור עוד קודם.
אפשר לתת דוגמא חביבה לעניין, מדבריו המפורסמים של בעל התניא (ליקוטי אמרים, פרק כו) שכשאדם מרגיש עצוב ומתוסכל, הוא חסר את ה'אנרגיות' הדרושות כדי להתמודד עם קשיי העולם – הפיזיים והרוחניים. לכן צריך להתמלא בשמחה ובהרגשה טובה עם עצמך, ככלי להתקדמות רוחנית.
ואני חושב שיש לא מעט תחומים, שבהם אנחנו 'נכשלים סדרתיים', אבל אם נמצא את השורש של הבעיה אצלינו, נוכל לפתור אותה בשלב מוקדם יותר, כשזה קל יותר. אני לא מדבר רק על התארגנות אחרת, אלא על חיפוש יותר פנימי בנפש, על איזה נקודה בנפש החטא שלי בא לענות, ואם נתפוס את הנקודה הזו, וניקח אותה למקום בריא יותר, לא נצטרך לחטוא.