הגמרא בברכות (מב.) אומרת, שאדם שאוכל "פת הבאה בכסנין", אם קבע סעודתו על אותה "פת הבאה בכסנין" חייב לברך המוציא וברכת המזון, ואם אכל פחות מכך, מברך בורא מיני מזונות ומעין שלוש.
הדיונים ההלכתיים מתמקדים בשני היבטים: מה נקרא "פת הבאה בכסנין" ומה נקרא "לקבוע סעודה". במאמר זה נסקור את יסודות השיטות השונות, ללא הכרעה למעשה.
הגדרת פת הבאה בכסנין
מדברי הגמרא נראה, שהיסוד של פת הבאה בכסנין הוא, שמדובר בעצם בפת, במשהו שיכול להיחשב כלחם, אלא שאין אוכלים אותו לשובע, אלא רק כקינוח. כך מתבאר גם מדברי הרמב"ם (ברכות ג, ט):
עיסה שנאפת בקרקע כמו שהערביים שוכני המדברות אופים הואיל ואין עליה צורת פת מברך עליה בתחלה בורא מיני מזונות, ואם קבע מזונו עליה מברך המוציא, וכן עיסה שלשה בדבש או בשמן או בחלב או שעירב בה מיני תבלין ואפאה והיא הנקראת פת הבאה בכסנין אף על פי שהוא פת מברך עליה בורא מיני מזונות, ואם קבע סעודתו עליה מברך המוציא.
הרמב"ם מביא בהלכה זו שני סוגים של לחם, שאינם נחשבים לחם גמור. עיסה הנאפית בקרקע, שאין לה צורת פת, והעיסה שלשה בדבש, שהיא אמנם פת, אבל מברכים עליה בורא מיני מזונות.
בראשונים, אנו מוצאים שלוש הגדרות לפת הבאה בכסנין.
שיטה ראשונה היא שיטת הר"ח המובאת בכמה ראשונים (רבנו יונה כט. מדפי הרי"ף ד"ה שאין. רשב"א ברכות מא: ד"ה נמצא, ועוד) שפת הבאה בכסנין, הכוונה לבצק שיש בו כיסים ממולאים במיני מתיקה. הבצק עצמו הוא בצק רגיל של לחם, אבל יש בתוכו 'מילוי' של מיני מתיקה.
שיטה שניה, היא שיטת רש"י (מא: ד"ה פת הבאה בכסנין) והרמב"ם (שם) שהבינו שמדובר שבבצק עצמו מעורבים דברים מתוקים, כך שהבצק מתוק.
ושיטה שלישית היא שיטת רב האי, שפת הבאה בכסנין, הכוונה לפת יבשה ופריכה במיוחד, כך שאין אוכלים אותה בכמויות, אלא כוססים אותה.
הבית יוסף (או"ח קסח) כותב:
ולענין הלכה כיון דספיקא במידי דרבנן הוא נקטינן כדברי כולם להקל ובין כיסים שממלאים אותם בדבש ושקדים כגון הנקראים רושקיליא"ש דיאלחש"ו ובין עיסה שעירבו בה מי פירות או מיני תבלין בין הנקראים בישקוגו"ש כולם דין פת הבאה בכיסנין יש להם ואינו מברך עליהם המוציא ושלש ברכות אלא אם כן קבע סעודתו עליו או אכל שיעור שדרך בני אדם לקבוע עליו.
מדברי הבית יוסף נראה, שהטעם שהוא סובר שעל כל אחת מהדוגמאות שהזכירו הראשונים יש לברך בורא מיני מזונות אם אינו קובע סעודה, הוא מחמת הספק.
אלא שלפי זה יוצא, שכל מי שאוכל אחד מהמינים האלו, בעצם נכנס לספק ברכות. ואכן, רבי עקיבא איגר (חידושים לשו"ע שם סעיף ז) מקשה, מדוע לא נאמר שעדיף לאכול את כל אלו בתוך הסעודה כדי לצאת מידי ספק ברכות. אבל במאמר מרדכי כתב, שלא מדובר כאן בספק, אלא העקרון הוא שכל דבר שהוא 'פת למחצה' נחשב פת הבאה בכסנין, והראשונים נוקטים שלוש דוגמאות שונות, אבל אין ביניהן מחלוקת לדינא[1].
דברים שבוודאי אינם בגדר פת הבאה בכסנין
בסוגיית הגמרא (מב.) מבואר גם, שלחמניות הן פת הבאה בכסנין – מברכים עליהן בורא מיני מזונות, ואם קבע סעודה, מברכים המוציא. הרא"ש (סימן ל) ובעקבותיו הטור כותבים, שמדובר בלחמניות דקות, שעשויות בעיסה רכה.
וכן כתב רבנו יונה (ל. ד"ה ואמר). אלא שבמקום אחר (כז. ד"ה ואי) רבנו יונה כותב:
ואומר רבינו יצחק הזקן ז"ל דדוקא בהני ובכיוצא בזה מועיל קביעות אבל באלו הרקיקין הדקין ביותר שעושין בשני ברזלים ונקראין אובליא"ש אין הקביעות שלהם קביעות ואינו מברך אלא בורא מיני מזונות שאין קביעות בזה אכילה לעולם.
כלומר, אם מדובר ברקיקים דקים ביותר, אין בהם מושג של קביעות סעודה בכלל, וברכתם מזונות גם אם אוכל מהם כמות גדולה ביותר.
כך כותב גם המשנ"ב (סקל"ח):
וכתבו הפוסקים דאותן שקורין בפראג וואלאפלאטקע"ס (-כעין וופלים) שנעשין גם כן בלילתן רכה, אך מפני שמתפשטין באפייתן נעשים דקין וקלושים הרבה יותר מאותן נאלסילקע"ס שנזכר לעיל, אין לברך עליהם המוציא אפילו בדקבע דאין על זה תורת לחם כלל, ודמיא לטריתא בסעיף טו.
וכן כתב גם בפסקי תשובות (סוף אות יג) שעל וופלים, ועל בלינצ'ס, לעולם אין מברכים המוציא, אפילו אם קובע עליהם סעודה.
קצת קשה להגדיר, מדוע על הוופלים שמדובר עליהם במשנה ברורה, "אין תורת לחם כלל". האם זה קשור לצורה שלהם? מדברי הגמרא (ברכות לז:-לח.) נראה שזה עניין של הצורה, ודבר דק המתפשט, אין לו תואר לחם כלל.
ויש מהפוסקים, שהרחיבו את הדין הזה מאוד. בתשובות והנהגות (א, קפב) כתב:
אמנם עיקר הלימוד זכות הוא ע"פ המבואר בספר "שיח אליהו" על המעשה רב (אות פ'), שבימי זקנותו העלה הגר"א זצ"ל חידוש שבמזונות שרגילים לקבוע עליהם סעודה של אכילת לפתן ובשר ושאר דברים עם זה הלחם דוקא יש לברך ברכת המזון. אבל במזונות שאין רגילים לשבוע מהם, אפילו שאכל כשיעור שביעה אין לברך ברכת המזון ועיין שם, שביאר סוגיית הגמרא לפירושו.
ואם כן ברוב סוגי מזונות לא נעשו לקבוע עליהם סעודה רק לפרפראות, שפיר אין מברכין אף ששבע, וכן שמעתי שכן צידד רבינו הגר"ח מבריסק כהאי שיטה.
לא לגמרי ברור לי הגדר שמעלה הגר"א. אולם במנחת אשר (חלק ב סימן כב אות ג) כתב על פי דברי הגר"א והרב סולובייצ'יק שהזכיר התשובות והנהגות:
נראה להלכה, דרוב מיני המזונות המצויים בזמנינו, כגון העוגות ממינים שונים, הרוגלך, הטורט והעוגיות וכדומה, לעולם אין מברכין עליהם לא המוציא, ולא ברכת המזון, אף אם אכל מהם שיעור שאחרים קובעים עליו. דעד כאן לא אמרו הלכה זו, אלא בפת הבאה בכסנין שלפעמים קובעים עליו סעודה, ולא במיני מזונות שלעולם אין קובעים עליהם סעודה…
ולעניות דעתי הנחה זו פשוטה לכולי עלמא, ואין חולק עליה. ומשום כך אומר אני, הנח לבני ישראל קדושים… ולא חזינן לרבנן קשישאי שיזהרו באכילת מזונות, להקפיד על שיעור האכילה, ומעולם לא שמענו על גדולי עולם שיברכו המוציא או ברכת המזון על אכילת מזונות, גם אם אכלו אכילה מרובה.
אמנם, יש לציין שהתשובות והנהגות אינו נוקט כדבריו של המנחת אשר. הוא משתמש בדברי הגר"א ללימוד זכות, אבל אינו פוסק כך מעיקר הדין, וכמדומה, שדעת המנחת אשר היא דעה יחידאה בין הפוסקים[2].
כיסנין שאינם של דברי מתיקה
בסוף סימן קסח כותב הבית יוסף:
כתב האגור (סי' רטז) המולייתות שקורין פשטידא או טורט"א הנאפות בתנור בבשר או בדגים או בגבינה אף על גב דבשר ודגים וגבינה עיקר מברכים עליהם המוציא דמין דגן חשיבי ליה אינשי. והם דברי שבלי הלקט (סי' קנט) בשם ה"ר ישעיה וטעמא משום דבתר המינין אזלינן.
וכך פסק גם בשולחן ערוך (סעיף יז):
פשטיד"א הנאפית בתנור בבשר או בדגים או בגבינה, מברך עליה המוציא וברכת המזון.
נחלקו האחרונים, מדוע מברכים על הפשטיד"א המוציא.
הט"ז (סק"כ) כותב, שמדובר כשקובע סעודה, אבל אם אוכל רק מעט מהפשטיד"א, מברך בורא מיני מזונות, כמו כל בצק עם כיסים. לעומת זאת, המשנ"ב (סקצ"ד) כותב, שכיוון שהפשיטד"א ממולאת בדברים שהם עיקר הסעודה, אין זו פת הבאה בכסנין, אלא לחם גמור, וברכתו המוציא.
ביסוד המחלוקת בין הט"ז והמשנ"ב נראה, שהם חלוקים בשאלה מה ההבדל בין פת ממש, לפת הבאה בכסנין. לדעת המשנ"ב, פת הבאה בכסנין לא נועדה, בטעמה, לשמש כעיקר סעודה. דברים מתוקים הם בטבעם חטיפים ואכילה 'לתענוג', ולא לאכילה כדי לשבוע. ולכן פשיטדה, שנועדה לשביעה, מברכים עליה המוציא. ואילו לדעת הט"ז, כל שהמאפה המדובר הוא בעל טעם ספציפי, כך שאינו יכול לבוא עם כל מיני מאכלים, הוא אינו לחם, אפילו שאוכלים אותו כדי לשבוע[3].
עוד יש לציין, שדין זה אינו מצוי מאוד, שכן בדרך כלל, גם הבצקים של הפשטידות האלו בימינו, או של בורקסים וכדומה, מעורבים בעצמם במי פירות וכדומה, וסביר להניח שהם נחשבים פת הבאה בכסנין מחמת הבצק, בלי קשר למילוי (פסקי תשובות אות ט).
גדר קביעות סעודה
כאמור, בגמרא נאמר, שאם אדם קובע סעודתו על פת הבאה בכנסין, הוא חייב בברכת המוציא וברכת המזון.
מה נחשב קביעות סעודה לעניין זה?
חלק מהאחרונים כותבים, שכשם שלגבי עירוב תחומין מצינו ששיעור סעודה הוא 3 או 4 ביצים, כך גם לגבי המושג של קביעות סעודה בהקשר של פת הבאה בכסנין. כך כתב האליהו רבה (קסח, סקי"ז), וכך כתב בברכי יוסף (אות ד) ועוד.
וחלק אחר של האחרונים כותבים, ששיעור הסעודה האמור ביחס לעירובי תחומין, הוא סעודה מינימלית, סעודת עניים, אבל סתם אדם אוכל יותר. לפי שיטה זו, כל שאוכל שיעור שאחרים קובעים עליו סעודה[4], צריך לברך ברכת המוציא וברכת המזון.
לשיטה זו, נחלקו הפוסקים, כיצד לשער, כאשר אדם אוכל יחד עם הפת הבאה בכסנין, גם מאכלים אחרים. המגן אברהם (סקי"ג) כותב:
נראה לי, דאם הוא קבע סעודתו עליו אף על פי שאכל עמו בשר ודברים אחרים ואלו אכלו לבדו לא היה שבע ממנו אפילו הכי, מברך המוציא וג' ברכות.
כלומר, אם אכל פת הבאה בכסנין, ואכל איתה בשר, ורק בצירוף הכמויות שלהם הוא אכל כדי קביעת סעודה, זה כבר נחשב קביעת סעודה, ומברך המוציא וברכת המזון, והביאו גם המשנ"ב (סקכ"ד).
לעומת זאת, ערוך השולחן (סעיף יז) כותב, שמשערים את שיעור קביעת הסעודה בפת בלבד. וכן כתב החיד"א (ברכי יוסף אות ו), ובכף החיים (סקמ"ז) כותב שכך נוהגים העולם, דלא כהמגן אברהם.
גם אחרוני זמננו נחלקו בכך. האגרות משה (או"ח ג, לב) כותב כדעת המגן אברהם. כך היא גם דעת הגרש"ז אוירבך (ראו וזאת הברכה פרק ד, עמ' 32, וראו עוד שם הע' 10). מנגד, בילקוט יוסף (קסח, י) נקט שמשערים בפת לבדה. לדעת הגרש"ז אוירבך יש לחלק, שאם אוכל את הפת הבאה בכסנין עם דברים שמלפתים אותה, כגון שאוכל קרקרים ומציות עם ממרחים וכדומה, זה מצטרף, אבל מי שאוכל עוגה ואוכל גם בשר או ירקות, הם אינם מצטרפים.
דרך הסעודה
כל הדיון שהזכרנו לעיל הוא ביחס לכמות שאוכל. הרב אשר וייס (מנחת אשר ב, כה) סובר, שגם לאופן שבו אוכלים את הסעודה יש חשיבות בהגדרת 'קביעות סעודה'. לדעתו, סעודת קבע היא סעודה שאוכלים בישיבה, ועל צלחת, כשיחד עם הלחם אוכלים מאכלים נוספים הבאים ללפת את הפת. והוא כותב, שכשאוכלים פיצה בדרך כלל, אוכלים אותה על קרטון, ואין מגישים עוד מאכלים יחד איתה, ולכן לדעתו, בדרך כלל מברכים על פיצה בורא מיני מזונות[5], אלא אם כן אוכל ממש שיעור גדול – כ"א ביצים.
אמנם, מרוב הפוסקים נראה שלא התחשבו בדרך האכילה, והכל תלוי בכמות. כפי הנראה, המנחת אשר מפרש, "קביעות סעודה" – סעודה חשובה. כלומר, שהגדר של קביעות סעודה הוא – שאוכל את הפת הבאה בכסנין בסעודה חשובה. אבל מרבית הפוסקים הבינו שקביעות סעודה פירושו שאוכל את הפת הבאה בכסנין כדי לשבוע, ולא בתורת חטיף, ולכן, כל שאוכל כמות משמעותית, שאנשים אוכלים כמות כזו כדי לשבוע, זה בגדר 'קביעות סעודה'.
ספק קביעות סעודה
הנושא האחרון שנעמוד עליו הוא, שאלת ספק קביעות סעודה.
כאמור, הבית יוסף כתב שמחמת הספק, יש להקל ולברך על כל הדוגמאות של פת הבאה בכסנין שהזכירו הראשונים, בורא מיני מזונות ומעין שלוש.
הב"ח הקשה על הכרעת הבית יוסף, הלא אם צריך לברך המוציא ובירך בורא מיני מזונות, לא בירך את הברכה הראויה.
הט"ז (סוף סק"ו) כותב, שהסיבה היא, שבדיעבד, ברכת בורא מיני מזונות פוטרת גם פת. יסוד שיטה זו מופיע בכמה ראשונים, וכך נוקט גם המשנ"ב (ביאור הלכה קסז, י ד"ה במקום) ועוד.
אמנם, כאן השאלה אינה רק על ברכת בורא מיני מזונות, אלא גם על ברכת המזון שהיא מן התורה, וכאן פחות ברור שיוצאים ידי חובת ברכת המזון, בברכת מעין שלוש (עיין משנ"ב קצא סק"א ועיין יביע אומר ב, או"ח יב)[6].
על כל פנים, תירוצו של הט"ז מקובל בפוסקים, ולכן במקום ספק, יש לברך בורא מיני מזונות ומעין שלוש[7].
*****************************
[1] הרב שמואל אריאל (בשיעור מוקלט, כאן) הביא כמה ראיות מדברי הראשונים לשיטה זו. כפי שכתבנו לעיל, כך פשטות לשון הרמב"ם, וגם הרשב"א (מא: ד"ה נמצא) כותב: " ופת הבאה בכסנין דהיינו כגון אובלי"יש ואותן העשוין כמין כסין שממלאין אותן בדבש ושקדים ומיני בשמים". האובלי"יש שהזכיר הרמב"ם הם עיסות שמעורב בהן דבש, שהזכיר רש"י. נמצא שהרשב"א עצמו מזכיר שנים מהפירושים של פת הבאה בכסנין, ונראה מדבריו, שאין כאן מחלוקת, אלא שני הסברים שונים.
יש לציין, שגם מהבית יוסף עצמו עולה, שבעקרון, הכל תלוי בשאלה אם דרך לקבוע עליו סעודה. כך כותב הבית יוסף:
על כרחך לומר דלאו במידי דמיקרי לחם תליא מילתא אלא לא קבעו חכמים לברך המוציא ושלש ברכות אפילו בכזית אלא בלחם שדרך בני אדם לקבוע עליו דהיינו עיסה שנילושה במים לבד בלי שום תערובת אבל כל שיש בה שום תערובת ממי פירות או מתבלין כיון שאין דרך בני אדם לקבוע סעודתן עליו לא חייבוהו לברך המוציא ושלש ברכות אלא אם כן אכל שיעור שדרך בני אדם לקבוע עליו
ועיין גם במאמרו של הרב רימון "מהותה של פת הבאה בכסנין והשלכותיה לימינו", אסיף א (ניתן לקריאה כאן), הערה 7.
הרב שמואל אריאל מציין גם, שאילו היינו דנים את הפירושים השונים כספק, הרי שכל מי שאוכל גם פת יבשה (בייגלה למשל) וגם בצק מתוק, יהיה חייב לברך ברכת המוציא ממה נפשך – אחד משני המינים האלו אינו פת הבאה בכסנין. ברור שאין נוהגים כך, ולכן נראה כמו הצד שדברי הראשונים הם רק דוגמאות שונות, ואין כאן ספק של ממש.
[2] ומצד שני, כמדומה שאכן, המנהג הרווח הוא שאין מברכים ברכת המזון על כל מיני עוגות וכדומה, גם כשאוכלים מהם שיעור גדול מאוד.
[3] דבר פשוט הוא, שאם מורחים ממרח מתוק על לחם, הוא אינו הופך לפת הבאה בכסנין, ומה שאמרו שבצק עם כיסים ממולאים, הוא משום שנאפה מראש עם המילוי. יסוד הדבר הוא, שתפקידו של לחם הוא להיות נאכל עם כל מיני תוספות, ולכן הלחם, מצד עצמו, הוא 'ניטרלי' בטעמו, ומאפשר לאכול אותו עם תוספות שונות. אבל כשאופים את הלחם עם מילוי (ולדעת הט"ז, גם במילוי שאינו מתוק) או כשהבצק מעורב מדברים שנותנים לו טעם בפני עצמו, הוא כבר אינו לחם.
[4] כפי שאומרת הגמרא להדיא, שאפילו אדם בעצמו לא קבע סעודה, כל שאחרים קובעים עליו סעודה, חייב ברכת המזון.
במצב ההפוך, כלומר כשמדובר בשיעור שאחרים אינם קובעים עליו סעודה, אבל האדם עצמו קבע סעודה, מביא הרא"ש (שם) מחלוקת. לדעת הראב"ד, במקרה כזה מברך המוציא. ולדעת רבנו משה בטלה דעתו, וכן היא דעת הרא"ש עצמו, וכן היא דעת רבנו יונה (ל. ד"ה אמר ליה).
בשו"ע (סוף סעיף ו) פסק כדעת הרא"ש. ובביאור הלכה כתב, שאם מדובר באדם זקן, או ילד שאוכל מעט, אז אצלו שיעור קביעות סעודה משתנה מאשר אצל בני אדם אחרים.
[5] וראה במיוחד בהערתו שם:
ומה שלפעמים אוכלים פיצה במקום ארוחה, אין לו שום משמעות לענייננו, דתחליף סעודה איננה סעודה אלא תחליף בלבד, וזה פשוט.
[6] ואולי אפשר לומר, שמהתורה יוצא ידי חובת ברכת המזון גם במעין שלוש, ולגבי הדרבנן, נוקט הבית יוסף לקולא. עיין במנחת אשר (שם סימן כב אות ב שמביא מחלוקת אחרונים בעניין).
[7] עיין בפסקי תשובות (סוף אות ח):
ודע, שכל שמסופק אם מין המאפה שלפניו הוא בגדר פת הבאה בכסנין או בגדר לחם, ולמד ההלכות על בוריין (או ששאל לחכם) ובכל זאת אינו יודע מה דינו, או שאינו יודע במדויק מה מכיל המאפה שלפניו ואי אפשר לו לברר זאת, ואינו יכול לאכול מאפה זה בתוך סעודתו (דהיינו ליטול ידים על פת כזית ואח"כ לאכול מאפה זה), וגם אינו יכול לאכול ממנו כשיעור קביעת סעודה, אזי יברך עליו בורא מיני מזונות ולבסוף מעין שלש.
ובהערה 58 שם:
בהגש"פ מעשה ניסים הנ"ל כותב דבמיני מזונות אלו שאין הכרע בהלכה תלוי לפי ראות עיני המורה וכל שהיא פת שאין דרך אנשי המקום לקבוע עליו סעודה יש לו דין פת כסנין ואם רגילים לקבוע סעודה ברכתו המוציא, וכדברים האלו ממש כתב בשו"ת בשמים ראש סי' כ"ב הו"ד בשו"ת מנח"י ח"א סוס"י ע"א.