המשנה במסכת שביעית (פרק י משנה ג) אומרת:
פרוזבול אינו משמט זה אחד מן הדברים שהתקין הלל הזקן כשראה שנמנעו העם מלהלוות זה את זה ועוברין על מה שכתוב בתורה (דברים טו) השמר לך פן יהיה דבר עם לבבך בליעל וגו' התקין הלל לפרוזבול.
הגמרא (גיטין לו.) שואלת, כיצד התקין הלל משהו ש'עוקף' את דין תורה. ועל כך מתרץ אביי:
אמר אביי: בשביעית בזמן הזה, ורבי היא; דתניא, רבי אומר: וזה דבר השמיטה שמוט – בשתי שמיטות הכתוב מדבר, אחת שמיטת קרקע ואחת שמיטת כספים, בזמן שאתה משמט קרקע – אתה משמט כספים, בזמן שאי אתה משמט קרקע – אי אתה משמט כספים.
לאחר מכן שואלת הגמרא, אם מהתורה החוב קיים, כיצד ניתן לתקן שהחוב יישמט? כלומר, כיצד בכלל היה אפשר לתקן שמיטת כספים מדרבנן? ועל כך כותבת הגמרא:
אמר אביי: שב ואל תעשה הוא.
רבא אמר: הפקר בית דין היה הפקר.
רש"י מפרש, שדברי רבא אינם מוסבים על הקושיה השניה בגמרא, על השאלה איך רבנן תקנו את שמיטת כספים, אלא על השאלה המקורית: איך התקין הלל את הפרוזבול ו'עקף' את דין תורה. התשובה של אביי היתה, שזה בגלל ששמיטת כספים דרבנן. התשובה של רבא היא, שגם אם שמיטה דאורייתא, סוף סוף יש כח ביד חכמים, משום הפקר בית דין הפקר.
לעומת זאת, הרמב"ם (שמיטה ויובל ט, טז) כותב בפירוש שפרוזבול מועיל רק בגלל ששמיטת כספים דרבנן. הראב"ד במקום סובר כדעת רש"י.
המנגנון ההלכתי של הפרוזבול
מוסר שטרותיו לבית דין
המשנה במסכת שביעית (פרק י משנה ב) אומרת:
האונס והמפתה והמוציא שם רע וכל מעשה בית דין אין משמטין המלוה על המשכון והמוסר שטרותיו לבית דין אינן משמטין.
רש"י (מכות ג: ד"ה מוסר שטרותיו) כותב שמוסר שטרותיו הוא פרוזבול. אבל התוספות(שם ד"ה המוסר) הבינו, שמוסר שטרותיו אינו פרוזבול, אלא הוא מעיקר הדין – שמוסר שטרותיו לבית דין שיגבוהו, ומדאורייתא אינו משמט.
הרמב"ם (שמיטה, ט, טו) כותב:
המוסר שטרותיו לבית דין ואמר להם אתם גבו לי חובי זה אינו נשמט שנאמר ואשר יהיה לך את אחיך וזה בית דין תובעין אותו.
כלומר, אדם מביא את שטרות החוב שלו לבית הדין, ובית הדין הם אלו שגובים. מדברי הרמב"ם נראה גם, שהסיבה ששטר שנמסר לבית הדין אינו משמט, היא משום שבעל החוב אינו 'נוגש' וממילא, אינו עובר ב'לא יגוש', בדומה לכך שמלווה שלא הגיע זמן הפרעון שלו בשביעית, אינו משמט ולא קרינן בו "לא יגוש"[1].
לא ברור למה העברת השטרות לבית הדין גורמת לכך שאין כאן "לא יגוש"[2]. הנצי"ב (העמק דבר דברים טו, ד) דן ביסוד תקנת פרוזבול, ומסביר שהרעיון של פרוזבול רמוז כבר בתורה. כך כותב הנצי"ב על הפסוק "אפס כי לא יהיה בך אביון":
לא יגרום השמטת כספים שתהיה אביון. שהרי המלוה על מסחור, אם לא ישיב חובו נעשה המלוה אביון. ואם כן, יש לעשות תקנה לזה, והיינו תקנות פרוזבול, או למסור לבית דין, ואם כן, אין הב"ד רואים להשמיט, אדרבה בית דין נכנסין בעובי הקורה שלא ישמיט, ויהיה אביון[3].
מדברי הנצי"ב משתמע קצת, שאכן לבית הדין יש איזושהי סמכות להחליט אם החוב יישמט או לא. קצת כיוצא בכך כותב במנחת אשר (שביעית, מהדורת תשע"ה סימן כ אות א), שכשם שלבית דין יש מעמד שונה בהקשר של מלאכות הארץ, שבא לידי ביטוי באוצר בית דין, כך יש לו מעמד שונה גם ביחס לשמיטת כספים, לגבי המוסר שטרותיו לבית דין.
אפשרות שניה עולה מדברי הריטב"א (מכות ג: ד"ה ובמוסר):
אלא ודאי כל שמוסר שטרותיו ממש לב"ד מדאורייתא אינו משמט דהא נגוש ועומד הוא.
מדבריו נראה, שמוסר שטרותיו מועיל משום ששטר ביד בית דין נחשב כגבוי ועומד.
הפרוזבול
כאמור, רש"י זיהה בין הדין של מוסר שטרותיו לבית דין. אבל מרבית הראשונים לא כתבו כך, אלא כתבו שפרוזבול הוא תקנה, בניגוד למוסר שטרותיו לבית דין. והטעם, שמוסר שטרותיו צריך למסור בפועל את השטרות לבית הדין, וגם אין אפשרות לעשות זאת במלווה על פה. ואילו פרוזבול מועיל גם כשאינו מגיע לבית הדין בפועל, והשטרות נשארים ביד המלווה, וגם במלווה על פה.
מיהו בית הדין שמבצע את הפרוזבול?
בהמשך סוגיית הגמרא בגיטין (שם:) הגמרא דנה בשאלה האם פרוזבול הוא תקנה מקומית שהתקין הלל לשעתו, או שתקנת הלל היתה לדורות, כשהנפקא מינה היא, האם אפשר לבטל את תקנת הפרוזבול, או שרק בית דין גדול בחכמה ומנין מבית דינו של הלל יכול לבטל את התקנה.
והגמרא מביאה ראיה:
תא שמע, דאמר שמואל: לא כתבינן פרוסבול אלא אי בבי דינא דסורא אי בבי דינא דנהרדעא; ואי סלקא דעתך לדרי עלמא נמי תקין, בשאר בי דינא נמי לכתבו!
דלמא כי תקין הלל לדרי עלמא – כגון בי דינא דידיה, וכרב אמי ורב אסי, דאלימי לאפקועי ממונא, אבל לכולי עלמא לא.
הראשונים נחלקו כיצד לפסוק להלכה. הרמב"ם (שמיטה ויובל ט, יז) פסק את המימרא של שמואל, שלא כותבים פרוזבול אלא בבי דינא דסורא או נהרדעא, וכן היא דעת הר"ן (יט. מדפי הרי"ף). אבל הרמב"ן כתב, ששמואל לשיטתו (בהמשך הסוגיה), שסובר שיש לבטל את הפרוזבול, אבל לדעת רב נחמן, הסובר שאדרבה יש להמשיך את תקנת הפרוזבול, וכך אנו פוסקים, כל בית דין, וכדעתו סובר גם הרא"ש (סימן יג).
גם לשיטת הרמב"ם ודעימיה, כתבו הראשונים, שאין הכוונה דווקא לבי"ד של סורא ונהרדעא, אלא לכל בית הדין הגדול שבכל דור, ולכן גם רבנו תם כתב פרוזבול.
וגם להלכה נחלקו בזה הפוסקים. השולחן ערוך (חושן משפט סז, יח) פסק כדעת הרמב"ם, שצריך דווקא בית דין הגדול שבדור, ואילו לדעת הרמ"א, ניתן לכתוב פרוזבול בכל בית דין שהוא.
המרדכי (גיטין ד, רמז שפ) כותב, שאין צורך להגיע בפועל לפני בית הדין, אלא מספיק לכתוב בפרוזבול, שמוסר את הפרוזבול בפני בית דין של רבנים אלו ואלו, שהם בית הדין החשוב שבדור. המרדכי מבסס את דבריו על הירושלמי (שביעית י, ב). המשנה שם אומרת על הפרוזבול "והדיינים חותמים למטה או העדים". ועל כך כותב הירושלמי:"ואפילו הן ברומי". לדעת המרדכי הכוונה, שאפילו אם הדיינים נמצאים רחוק, אפשר לחתום פרוזבול בשם אותם הדיינים.
אבל מדברי הר"ן נראה, שהוא הבין שאת הפרוזבול צריך לכתוב במעמד בית הדין עצמם. ובחידושיו לגיטין (לו.) הוא מבאר שהירושלמי בא רק לומר שאין צורך למסור את השטרות לבית הדין בפועל, אלא אפילו השטרות ברומי, מועיל הפרוזבול. כשיטת הר"ן כותב גם הרשב"א (שו"ת חלק ב סימן שיג).
מלשון השולחן ערוך (סעיף כא) נראה שהוא פסק כדעת המרדכי, שאין צריך לחתום בנוכחות בית הדין.
מי הם החותמים
כפי שהזכרנו לעיל, המשנה בשביעית (פרק י משנה ב) אומרת "והדיינים חותמים למטה או העדים".
במסכת גיטין (לב.) נחלקו רב נחמן ורב ששת, בפני כמה אנשים צריך לבטל גט אשה:
איתמר: בפני כמה הוא מבטלו? רב נחמן אמר: בפני ב', רב ששת אמר: בפני ג'.
רב ששת אמר: בפני ג', בית דין קתני.
ורב נחמן אמר: בפני ב', לבי תרי נמי בית דין קרי להו.
אמר רב נחמן: מנא אמינא לה? דתנן: מוסרני לפניכם פלוני ופלוני הדיינין שבמקום פלוני. ורב ששת? אטו תנא כי רוכלא ליחשיב וליזיל?
אמר רב נחמן: מנא אמינא לה? דתנן: הדיינים חותמין למטה או העדים; מאי לאו דיינים דומיא דעדים, מה עדים שנים, אף דיינים נמי שנים.
ורב ששת? מידי איריא? הא כדאיתא, והא כדאיתא.
למה לי למיתנא דיינים, למהלי למיתנא עדים? הא קמ"ל דלא שנא כתוב בלשון דיינים וחתמי עדים, ולא שנא כתוב בלשון עדים וחתמי דיינים.
נמצא, שאותה מחלוקת בין רב נחמן לרב ששת בשאלה בפני כמה צריך לבטל את גט אשה, קיימת גם בשאלה בפני כמה אנשים צריך לחתום – שנים או שלושה. הבית יוסף (חושן משפט סז) כותב שמדברי בעל התרומות והטור עולה, שהלכה כרב ששת, שצריך שלושה, למרות שבדרך כלל, כלל נקוט בידינו שהלכה כרב נחמן בדיני.
עוד עולה מסוגיית הגמרא, שניתן לכתוב את הפרוזבול בשתי אפשרויות: כניסוח של עדים, שמעידים על כך שאדם הגיע לפניהם למסור לבית הדין, או כניסוח של דיינים, שאדם בא לפניהם.
בשולחן ערוך (סעיף כא) פסק:
יש מי שכתב ענין שטר פרוזבול כך הוא: הולך המלוה אצל שלשה עדים, ויש אומרים אפילו לשנים, ואומר: הוו עלי סהדי וחזו דאנא מסרנא פרוזבול קמי שלשה דיינים דאינון פלוני ופלוני ופלוני דיינים שבמקום פלוני, ודי לו אם יחתמו בו אותם עדים.
ואי חתמו ביה דייני, טפי מעלי, ואין צריך שם עדים.
מלשון השולחן ערוך עולה, שלדעת רב ששת צריכים שלושה עדים. כך אמנם פשט הסוגיה, אבל התומים (אורים סקמ"א) כבר מתלבט, מה המשמעות של שלושה עדים[4].
עוד נציין, שהשולחן ערוך נוקט, שברור שעדיף הנוסח שחותמים בפני בית דין. אלא שכפי שכתבנו לעיל, דעת השולחן ערוך שצריכים דווקא בית דין החשוב שבעיר, וזה לא מצוי תמיד[5], ולכן בדרך כלל, משתמשים בנוסח פרוזבול שבו חותמים רק העדים, ואז יש לפרט את שמות הדיינים שהם בית הדין שאליו מוסרים את השטר (שו"ת המבי"ט חלק ב סימן רכה).
********************
[1] וכעין זה ברא"ש (שו"ת כלל עז אות ה):
ומפרש טעמא מוסר שטרותיו לבית דין משום דתפסי ליה ביה דינא ומלוה על המשכון משום דתפסיה מלוה, ובמאן דתפיס בי דינא לא קרינן ביה לא יגוש דהוא אינו מנגש אלא בית דין בשטר שבידם נוגשין אותו.
[2] החתם סופר (בחידושיו לגיטין לו. סוף ד"ה אמר אביי) מציע, שגם הסמכות של בית דין בעניין היא רק מכח הפקר בין דין הפקר.
[3] אין ראיה מדברי הנצי"ב לשאלה אם פרוזבול מועיל מהתורה או מדרבנן. יתכן שהתורה נותנת רמז, ועדיין צריך שבית דין יתקינו משהו כדי שהעניין יועיל. כל מה שניתן ללמוד מדבריו הוא, שכבר בתורה שבכתב יש מקור לכך שיתכן שיהיה מצב שבית דין ישנו מדין תורה בנושא שמיטת כספים.
[4] ועיינו שם באורים מה שכתב בזה, ובגר"א אות לו.
[5] וכן כתב בציץ אליעזר (חלק יב סימן פה):
ועל כן בשנת השמיטה תשי"ט כשראינו הקושי לחייב את כל הקהל לבוא לפני ב"ד לחתום הצעתי לפני חברי הדיינים לסדר נוסח שטר – פרוזבול בהתאם לנוסח שסידר הגאון בעל חקרי לב ז"ל.