כשלמדתי בנתיב מאיר, זו היתה תקופת הסכמי אוסלו. הארץ היתה כמרקחה, והציונות הדתית, שאז עוד האמינה בהפגנות, יצאה להפגנות ענק נגד הסכמים אלו.
פעמים רבות, היינו יוצאים להפגנות גם על חשבון סדר ערב בישיבה, ולעיתים, גם באישור ראש הישיבה. תחת ססמתו "לפעמים ביטולה זהו קיומה".
אחרי כן, בישיבת ההסדר, היתה לי חברותא בשיעור ד, שלמדתי איתו שני סדרים ביום. זו היתה אחת השנים הכי טובות שלי מבחינת לימוד. בין השאר, היה מרגלא בפומנו, שני בוגרי נתיב מאיר, הביטוי "ולפעמים לא".
ובדרך כלל, אצל בחורי ישיבה, המחשבה שאין דבר חשוב יותר מלימוד תורה, ושהדרך להשתפר בעבודת ה' עוברת דרך להתאמץ יותר בלימוד, היא המחשבה השלטת, ויש בה גם הרבה מאוד. לא יגעת ומצאת – אל תאמין.
בהכללה גדולה יותר, נדמה שהרבה פעמים, אנחנו חושבים שהדרך להתמודד עם בעיות ואתגרים, היא להתנגש איתם מספיק חזק, עד שהם יישברו. ובאמת, הרבה פעמים זה עובד.
אבל כשהלל הזקן היה צריך להתמודד עם הקושי הרוחני של העם, לשמור על מצוות השמיטה כראוי, ולהתאמץ להלוות למרות ששנת השמיטה ממשמשת ובאה, הוא לא צעק על העם, ולא אמר "צריך להתאמץ יותר". בשלב מסויים, לכל הפחות, הוא ראה שאין דרך לפתור את הבעיה, וצריך לעשות משהו אחר. הוא החליט, שההלוואות לעניים חשובות יותר ממצוות שמיטת כספים, ומצא דרך עוקפת – הפרוזבול.
תלמיד שלו, רבן יוחנן בן זכאי, נמצא בירושלים ערב החורבן, ומחליט שאין סיכוי להציל את ירושלים והמקדש. תן לי את יבנה וחכמיה, הוא ביקש, ולא ביקש שאספסיינוס יוותר על ירושלים והמקדש.
כי לפעמים, הדרך להתמודד עם כמות של בעיות, היא לבחור את הבעיה העיקרית ולהתמודד איתה בשלב הזה, ולוותר על דברים חשובים יותר. ולפעמים, צריך להבין שהדרך לפתור בעיה היא לשחרר אותה, לעשות משהו אחר, ולנסות לחזור לבעיה הזו לאחר זמן, כשנמצאים במקום אחר.
השנה שבת ראה יוצאת ב(ערב) ראש חודש אלול. ימי תשובה בפתח.
כולנו מכירים את הקשיים הרוחניים שלנו. כולנו מנסים לפתור אותם מדי שנה ולנסות להשתפר. לפעמים בהצלחה, ולפעמים לא.
וכאן המקום להזכיר, שלפעמים, הדרך לתשובה בעניין מסויים אינה בהתנגשות ישירה איתו, אלא בהליכה מסביב. בהחלטה על אילו דברים חשוב יותר להתאמץ ועל אילו לא, ועל אילו דברים מוותרים עכשיו, כדי לנסות להגיע שוב אליהם לאחר זמן, בשלים יותר.