שתים מבין שלוש הפרשיות שאנו קוראים בקריאת שמע, נמצאות בשתי פרשיות עוקבות: פרשת 'שמע' נמצאת בפרשת ואתחן, ואילו פרשת 'והיה אם שמוע', בפרשת עקב.
בשתי הפרשיות יש לא מעט פסוקים דומים:
וְאָהַבְתָּ אֵת ה' אֱלהֶיךָ בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשְׁךָ וּבְכָל מְאדֶךָ: וְהָיוּ הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה אֲשֶׁר אָנכִי מְצַוְּךָ הַיּום עַל לְבָבֶךָ: | וְהָיָה אִם שָׁמעַ תִּשְׁמְעוּ אֶל מִצְותַי אֲשֶׁר אָנכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם הַיּום לְאַהֲבָה אֶת ה' אֱלהֵיכֶם וּלְעָבְדו בְּכָל לְבַבְכֶם וּבְכָל נַפְשְׁכֶם… |
וְשִׁנַּנְתָּם לְבָנֶיךָ וְדִבַּרְתָּ בָּם בְּשִׁבְתְּךָ בְּבֵיתֶךָ וּבְלֶכְתְּךָ בַדֶּרֶךְ וּבְשָׁכְבְּךָ וּבְקוּמֶךָ: וּקְשַׁרְתָּם לְאות עַל יָדֶךָ וְהָיוּ לְטטָפת בֵּין עֵינֶיךָ: וּכְתַבְתָּם עַל מְזֻזות בֵּיתֶךָ וּבִשְׁעָרֶיךָ: | וְשמְתֶּם אֶת דְּבָרַי אֵלֶּה עַל לְבַבְכֶם וְעַל נַפְשְׁכֶם וּקְשַׁרְתֶּם אתָם לְאות עַל יֶדְכֶם וְהָיוּ לְטוטָפת בֵּין עֵינֵיכֶם: וְלִמַּדְתֶּם אתָם אֶת בְּנֵיכֶם לְדַבֵּר בָּם בְּשִׁבְתְּךָ בְּבֵיתֶךָ וּבְלֶכְתְּךָ בַדֶּרֶךְ וּבְשָׁכְבְּךָ וּבְקוּמֶךָ: וּכְתַבְתָּם עַל מְזוּזות בֵּיתֶךָ וּבִשְׁעָרֶיךָ: |
הצבעתי על הדברים הדמיון הרב שבין שתי הפרשיות. אבל יש מקום להדגיש גם את ההבדלים. פרשת 'שמע' נכתבה בלשון יחיד, ואילו פרשת 'והיה אם שמוע' כתובה בלשון רבים. פרשת 'שמע' עוסקת בעיקר באהבת הקב"ה, ולא מתייחסים למצוות כמעט, ואילו פרשת 'והיה אם שמוע' עוסקת במצוות. פרשת 'שמע' מצווה רק על אהבת ה', ואילו בפרשת 'והיה אם שמוע' יש מרכיב גדול של שכר ועונש.
בגלל המרכיב של שכר ועונש, יש שראו בפרשת 'שמע' משהו נעלה על פרשת 'והיה אם שמוע'. פרשת 'שמע' מתארת עבודת ה' לשמה, שלא על מנת לקבל פרס. ואילו פרשת 'והיה אם שמוע' היא עבודת ה' שלא לשמה – על מנת לקבל פרס. חז"ל כבר אומרים לנו שבעצם, אין לעבוד את הקב"ה באופן שלא לשמה, אלא רק משום ש'מתוך שלא לשמה בא לשמה'. מה שמשאיר את פרשת 'והיה אם שמוע' כסוג של עבודת ה' שבדיעבד.
אבל יש 'מנגינה' קצת שונה, כשקוראים את דבריו של ר' צדוק הכהן (צדקת הצדיק רכד). הוא מבוסס על מחלוקת רבי ישמעאל ורבי שמעון בר יוחאי המתוארת במסכת ברכות (לה:):
תנו רבנן: "ואספת דגנך", מה תלמוד לומר? לפי שנאמר "לא ימוש ספר התורה הזה מפיך" יכול דברים ככתבן? תלמוד לומר "ואספת דגנך" – הנהג בהן מנהג דרך ארץ. דברי רבי ישמעאל.
רבי שמעון בן יוחי אומר: אפשר אדם חורש בשעת חרישה וזורע בשעת זריעה וקוצר בשעת קצירה ודש בשעת דישה וזורה בשעת הרוח תורה מה תהא עליה? אלא בזמן שישראל עושין רצונו של מקום מלאכתן נעשית על ידי אחרים שנאמר ועמדו זרים ורעו צאנכם וגו' ובזמן שאין ישראל עושין רצונו של מקום מלאכתן נעשית על ידי עצמן, שנאמר "ואספת דגנך" ולא עוד אלא שמלאכת אחרים נעשית על ידן שנאמר "ועבדת את אויבך וגו'".
אמר אביי הרבה עשו כרבי ישמעאל ועלתה בידן כרבי שמעון בן יוחי ולא עלתה בידן.
רבי ישמעאל מפרש את המילים "ואספת דגנך" האמורות בפרשת "והיה אם שמוע" כקריאה לכתחילה. כך יש להתנהג. לעומת זאת, לדעת רבי שמעון בר יוחאי, זו רק הנהגה למי שאינם עושים רצונו של מקום. לכתחילה, יש לפרוש כליל מעיסוק בפרנסה, והקב"ה ישלח את הפרנסה בדרכים אחרות. אביי מצביע על כך, שלמעשה, עבור רוב הציבור, ההנהגה של רשב"י אינה מתאימה.
על כך כותב ר' צדוק:
כל אדם צריך לקבל עליו עול מלכות שמים בכל יום בתכלית התוקף, שמתרצה למסור עצמו לגמרי ולהכלל במקורו. וזהו פרשה ראשונה דקריאת שמע. הגם דבפרשה שניה אחר כך נאמר "ואספת דגנך" שלמדו מזה בברכות "הנהג בהן מנהג דרך ארץ", שהיא בלשון רבים אמורה, ואמרינן שם הרבה עשו כר' שמעון בן יוחאי ולא עלתה בידן דאי אפשר לרבים ולכל העולם כולו להיות כר' שמעון בן יוחאי. ולכך לא נאמר שם בכל מאדך, שפירוש ממונך להפקיר הכל שזה אינו לרבים דצריכים לנהוג במדת דרך ארץ ולהשגיח על ממונם גם כן להיות במה להתפרנס וקיום חיותם.
ונקרא פרשה זו עול מצוות שרק מקבל עול מצוותיו יתברך לעבדה ולשמרה ולקבוע עתים לתורה. והכל כפי כח אדם ולא לצאת מהגבול ומדת דרך ארץ דעולם הזה. מה שאין כן פרשה ראשונה דנאמר בלשון יחיד ליחידים אשר ה' קורא כר' שמעון בן יוחאי נאמר בכל מאדך היינו להיות מופקר לגמרי. וזהו עול מלכות שמים ועול תורה… וכמו שאמרו "אין דברי תורה מתקיימין אלא במי שממית עצמו עליה" …
ר' צדוק מבין שגם פרשיות קריאת שמע 'חלוקות' בשאלה כיצד יש לעבוד את הקב"ה. קבלת עול מלכות שמים של פרשה ראשונה, היא קבלת עול מלכות שמים מוחלטת, שבמובן מסויים, מוציאה את האדם מהעולם הזה. וזו הנהגתו של רשב"י, שאינה הנהגה לציבור, ולכן כתובה בלשון יחיד. אבל עבור הציבור הרחב, ההנהגה המתאימה היא של תורה יחד עם עבודה בעולם הזה, שזו ההנהגה המתוארת בפרשה שניה של שמע, והיא נאמרת בלשון רבים.