פרשת שופטים עוסקת, בין השאר, במצוות של המוסדות העיקריים של המדינה היהודית – הסנהדרין, המלך והנביא. הפרשה פותחת בפסוק "שֹׁפְטִים וְשֹׁטְרִים תִּתֶּן לְךָ בְּכָל שְׁעָרֶיךָ", ואכן, הרמב"ם (ספר המצוות עשה קעו) מנה את מינוי השופטים במנין המצוות, וכן דעת החינוך ועוד.

אבל יש מהראשונים שלא מנו את המצווה למנות שופטים כמצווה. כך בספר היראים ובסמ"ק. הרב אשר וייס (שיעור לפרשת שופטים תשפ"א) מסביר, שהם חולקים סביב עקרון שהרמב"ם מביא בהקדמה לספר המצוות, בשורש העשירי:

השרש העשירי שאין ראוי למנות ההקדמות אשר הם לתכלית אחת מן התכליות… דמיון זה אמרו "ולקחת סלת" וכו'. כי הוא אינו ראוי שיימנה לקיחת הסלת מצוה ועשייתו לחם מצוה.

כלומר, אין מונים כמצווה ציווי שהוא רק הכנה לעיקר המצווה. היראים והסמ"ק סוברים, שמינוי שופטים אינו מצווה בפני עצמה, אלא רק אמצעי, כדי לשפוט את העם. כשיש לשני אנשים סכסוך, ימצאו דיין סמוך, וישפוט ביניהם. והמינוי של השופטים הוא רק כדי שיהיה מי שישפוט.

לעומת זאת, לדעת הרמב"ם וסיעתו, מינוי השופטים אינו רק אמצעי לשפיטה, אלא מינוי של מערכת משפטית הוא דבר בעל ערך בפני עצמו. הרב אשר וייס מצביע על כך, שלמערכת המשפטית אין תפקיד פסיבי בלבד, לדון כשנקרה לפניהם דין, אלא תפקיד אקטיבי – להעמיד את הדת, ולכוף את העם ללכת בדרכי ה'.

אני רוצה ללכת בכיוון קצת שונה, המבוסס על מחלוקת נוספת שבין הרמב"ם לרמב"ן. לדעת הרמב"ם מצוות מינוי שופטים נוהגת רק בארץ בלבד. בחוץ לארץ, אין צורך למנות שופטים. לעומת זאת, הרמב"ן סבור שגם בחוץ לארץ יש מצווה למנות שופטים. מדוע מצוות מינוי שופטים נוהגת דווקא בארץ?

הרב ליכטנשטיין (מצוות צדקה בארץ ישראל ובחוץ לארץ, מנחת אביב עמ' 107 ואילך) מסביר, שיש פן במצוות צדקה שהוא ייחודי לארץ – המצווה לייצר מערכת של חסד. והסיבה היא שזה " אתגר ציבורי, כחלק ממאמץ לעצב ולתקן חברה שלמה…". בחוץ לארץ, החיים היהודים הם בעקרון חיי הפרט. היעוד של הקמת חברה מתוקנת, הוא בארץ ישראל.

באותו האופן, בחוץ לארץ, אין צורך במערכת משפטית. כשלשני אנשים יהיה ריב, ימצאו את הדרך לפתור אותו. אבל בארץ יש חובה להעמיד מערכת משפטית, כשם שיש חובה להעמיד מערכת של צדקה. כי הסתכלות מערכתית, שרואה את האירוע בהקשר רחב, היא חלק מחברה מתוקנת.