אחת הברכות האהובות עלי בתפילה, היא הברכה השניה בקריאת שמע של שחרית. לאחרונה יצא לי להתבונן במשפט "בַּעֲבוּר שִׁמְךָ הַגָּדוֹל וּבַעֲבוּר אֲבוֹתֵינוּ שֶׁבָּטְחוּ בְךָ": מי הם אבותינו שבטחו בקב"ה? למה הכוונה.
נדמה לי, שהכוונה אינה לשלושת האבות בלבד. על דור יציאת מצרים אומר ירמיהו "זָכַרְתִּי לָךְ חֶסֶד נְעוּרַיִךְ אַהֲבַת כְּלוּלֹתָיִךְ לֶכְתֵּךְ אַחֲרַי בַּמִּדְבָּר בְּאֶרֶץ לֹא זְרוּעָה". הנכונות של עם ישראל לצאת אל המדבר, לבטוח בקב"ה בלי לדעת לאן הולכים ואיך יהיה, זכורה אצל הקב"ה לטובה. וזו אחת הדוגמאות של אבותינו, שבטחו בקב"ה.
ואולי בהרחבה, אפשר לומר שכל אדם מישראל שעמד בנסיון של שמירת האמונה למרות קושי, בין אם מדובר על מי שמסר את נפשו על קידוש השם, או מי שהתעקש לשמור שבת, גם אם הדבר גרם לקשיים בפרנסתו, ועוד דוגמאות רבות, כולם בטחו בקב"ה, ובזכותם, אנו מבקשים את רחמיו בברכת אהבת עולם.
וזה עורר אצלי תהיה: מה נאמר אנו? הרבה מאוד יהודים היום, ובמיוחד אלו שגרים בארץ, אינם נדרשים לעמוד בנסיונות של פרנסה וחיים המאיימים על אמונתם. ברוך ה', אנחנו חיים בארץ בשלום ובטוב. נכון, המאמץ לקיים את המצוות למרות עצת היצר קיים תמיד. עדיין לא קל לשמור שבת. עדיין לא קל להימנע מלשון הרע. אבל נסיון כמו של מי שנאלץ להתמודד עם קשיי הפרנסה והחיים, כמדומה שבדרך אין לנו בארץ.
המחשבה הזו התחברה אצלי גם עם פסוק מפרשת השבוע:
וּבָאוּ עָלֶיךָ כָּל הַקְּלָלוֹת הָאֵלֶּה וּרְדָפוּךָ וְהִשִּׂיגוּךָ עַד הִשָּׁמְדָךְ כִּי לֹא שָׁמַעְתָּ בְּקוֹל ה' אֱלהֶיךָ לִשְׁמֹר מִצְוֹתָיו וְחֻקֹּתָיו אֲשֶׁר צִוָּךְ. וְהָיוּ בְךָ לְאוֹת וּלְמוֹפֵת וּבְזַרְעֲךָ עַד עוֹלָם. תַּחַת אֲשֶׁר לֹא עָבַדְתָּ אֶת ה' אֱלהֶיךָ בְּשִׂמְחָה וּבְטוּב לֵבָב מֵרֹב כֹּל.
מה כוונת המילים המודגשות? נדמה, שהפירוש הפשוט הוא, כדברי רש"י, היו שלא עבדת את ה' א-היך, כשעוד היית בשמחה וכשהיה לך את הכל. כלומר, היות שלא עבדנו את הקב"ה כשהיינו בארץ, הקב"ה הביא עלינו את כל הקללות, ואנו סובלים משום שלא עבדנו את הקב"ה כשהיה לנו טוב.
אבל הרבה פרשנים מביאים פירוש נוסף, והוא שיש מצווה לעבוד את הקב"ה בשמחה. כך למשל לשון רבנו בחיי: "יאשימנו הכתוב בעבדו השי"ת ולא היתה העבודה בשמחה, לפי שחייב האדם על השמחה בהתעסקו במצות, והשמחה במעשה המצוה מצוה בפני עצמה". ועוד רבים מהמפרשים.
נדמה, שזה אחד האתגרים והנסיונות הגדולים שיש דווקא בימינו. כשהחיים של יהודים קשים, והם מוסרים את נפשם על קיום המצוות, המצוות לא בהכרח קלות להם. אבל הן נותנות משמעות לחיים, מעצם העובדה שבוחרים למסור את הנפש עבורן. אבל בדור של שפע, שיש הרבה ברכה מסביב, בשביל מה בעצם צריך את המצוות?
להצליח ליהנות מקיום המצוות, ולקיים אותן בשמחה, ולא רק כמי שכפאו שד, זה אולי נסיון הביטחון בקב"ה של דורנו.
ואולי הדור שלנו סובל גם מקושי נוסף. המודרנה, ותרבות העולם המערבי, שרובנו חיים בתוכה, מאתגרת את עולם התורה. נדמה שעבור רבים, הפתרון היחידי שלהם לקיום מצוות, יחד עם ערכי המודרנה, הוא להיאנח ולהתאונן, ולהאמין שהתורה עוד תתקדם, ותגיע לעולם הערכים הטוב והנכון של תרבות המערב. ואולי גם אליהם מכוונת הדרישה – לא רק לקיים את המצוות מתוך אמונה שפעם הן יהיו אחרות, אלא לקבל באהבה את המצוות, גם כפי שהן היום.
ויהי רצון שנזכה, שתתקיים בנו גם הבקשה שאנו מבקשים בהמשך הברכה: "ְדַבֵּק לִבֵּנוּ בְּמִצְוֹתֶיךָ, וְיַחֵד לְבָבֵנוּ לְאַהֲבָה וּלְיִרְאָה אֶת שְׁמֶךָ".