נדמה לי, שאחד הרעיונות המרכזיים של העולם המערבי בזמננו, הוא מושג החירות. מושג ליברליזם נגזר מהמילה הלטינית Libertas, שפירושה חירות. בליבה של התפיסה הליברלית עומדת ההנחה כי הפרט הוא ישות ריבונית, וכי לכל אדם זכות טבעית ומוסרית לקבוע את גורלו, לפתח את אישיותו ולפעול על פי רצונו, כל עוד אינו פוגע בחירותם הדומה של אחרים.

על פעמון החירות, שנמצא בעיר פילדלפיה, חקוק הפסוק (ויקרא כה, י): "וּקְרָאתֶם דְּרוֹר בָּאָרֶץ לְכָל יֹשְׁבֶיהָ". ואחת הסיסמאות המפורסמות "Let my people go", שהפכה לסמל בינלאומי של מאבקים לשחרור ושוויון זכויות (השחורים בארה"ב, היהודים שמאחורי מסך הברזל של בריה"מ) לקוחה מסיפור יציאת מצרים: "שַׁלַּח אֶת עַמִּי". ואנחנו ננצל את הימים הקרובים כדי לדון במושג החירות ביהדות.

בכוונה לא ציינתי מקור לפסוק "שַׁלַּח אֶת עַמִּי", כיוון שהוא מוזכר מספר פעמים בספר שמות. וכמעט בכולן, הסיומת היא:  "שַׁלַּח אֶת עַמִּי – וְיַעַבְדֻנִי". ואכן, באותו הפרק שבו כתוב "וּקְרָאתֶם דְּרוֹר בָּאָרֶץ לְכָל יֹשְׁבֶיהָ", נאמר גם "כִּי לִי בְנֵי יִשְׂרָאֵל עֲבָדִים עֲבָדַי הֵם אֲשֶׁר הוֹצֵאתִי אוֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם אֲנִי ה' אֱלֹהֵיכֶם". יצאנו ממצרים לא כדי להיות בני חורין, אלא כדי להיות עבדי ה'.

ומצד שני, חז"ל מתייחסים ליציאת מצרים כאל יציאה מעבדות לחירות באינספור דוגמאות. אנו חותמים את חלק המגיד של ליל הסדר במשפט: "לְפִיכָךְ אֲנַחְנוּ חַיָּבִים לְהוֹדוֹת… לְמִי שֶׁעָשָׂה לַאֲבוֹתֵינוּ וְלָנוּ אֶת כָּל הַנִּסִּים הָאֵלּוּ: הוֹצִיאָנוּ מֵעַבְדוּת לְחֵרוּת, מִיָּגוֹן לְשִׂמְחָה, וּמֵאֵבֶל לְיוֹם טוֹב, וּמֵאֲפֵלָה לְאוֹר גָּדוֹל, וּמִשִּׁעְבּוּד לִגְאֻלָּה".

היחס בין היותנו בני חורין, ובין היותינו עבדיו של הקב"ה העסיק את ההוגים לאורך הדורות, ואנחנו נשתדל להציע כמה פרשנויות:

שני מושגים של חירות

בהרצאה שנשא באוניברסיטת אוקספורד בשנת 1958, טבע הפילוסוף ישעיה ברלין אבחנה חשובה בין שני מושגים של חירות:  חירות שלילית וחירות חיובית. ההרצאה פורסמה לאחר מכן כמסה (מאמר אקדמי מורחב) תחת הכותרת "שני מושגים של חירות" (Two Concepts of Liberty).

רובנו רגילים לחשוב על חירות במובנה השלילי. כלומר: "חופש מ-". זהו החופש מהתערבות חיצונית, מכפייה של השלטון או משעבוד לאדם אחר. במובן הזה, ברגע שיצאנו ממצרים והמצרים טבעו בים, הפכנו לבני חורין; אף אחד לא אמר לנו עוד מה לעשות. ישעיהו ברלין העלה את קו המחשבה שיש גם מושג אחרת: החירות החיובית, שהיא ה"חופש ל-". זו אינה רק הסרת הכבלים, אלא היכולת הממשית של האדם להיות האדון של עצמו ולממש את הפוטנציאל הגבוה שלו. במונחים שאליהם התכוון ישעיהו ברלין, הכוונה לכך שהחברה צריכה לספק לאדם כל מיני צרכים בסיסיים כמו חינוך וצרכי רווחה, כדי שהוא יוכל לעשות כרצונו. אנחנו לא עוסקים בהגותו של ישעיהו ברלין, אבל נציין שהוא עצמו התנגד לרעיון של החירות במובנה החיובי.

אבל בהגות היהודית, במיוחד בזו של ימי הבינים, המושג של החירות החיובית תפס מקום משמעותי יותר. הלא התורה מגבילה את האדם, אם כן, כיצד אפשר לומר שהתורה מוציאה את האדם לחירות? במובן החיובי ניתן לומר, שהחירות היא החירות מכבלי היצרים והבורות. אדם שאין לו אדון חיצוני, אבל יצריו הם אדוניו, אינו חופשי באמת.

רבי יהודה הלוי ניסח זאת בחדות באחד משיריו: "עַבְדֵי זְמָן עַבְדֵי עֲבָדִים הֵם – עֶבֶד ה' הוּא לְבַדּוֹ חָפְשִׁי". בתפיסה זו, החירות האמיתית אינה הפקרות או היעדר חוקים, אלא בחירה בייעוד. אצל הרמב"ם, החירות היא שלטון השכל על החומר; ככל שהאדם משתחרר מהתלות בדחפים הרגעיים ("עבדי זמן") ודבק באמת הנצחית, הוא הופך לריבון על חייו.

וכך אפשר להבין את הדילמה של היציאה מעבדות מצרים לעבודת ה'. יציאת מצרים היא מה שאיפשר לנו לקבל את התורה, שנותנת לנו את הוראות ההפעלה שמאפשרות לנו לצאת לחירות החיובית.

החירות להיות עבד

אני כשלעצמי, מבין אחרת את מושג החירות, והיחס בין הקריאה "שלח את עמי" ובין "כי לי בני ישראל עבדים". יש הבדל תהומי בין אדון שנכפה על האדם, ובין אדון שהאדם בוחר לעצמו. יציאת מצרים היא דוגמה של השחרור שלנו מכבלים חיצוניים. לא עוד להיות משועבדים תחת עולו של עם אחר, שמכה אותנו כשאיננו עושים את רצונו. במקום זאת, אדם יכול לבחור להיות עבדו של הקב"ה, מתוך אמונה שזה הדבר הנכון לעשות.

גם היכולת לבחור דרך מחייבת, כזו שאדם מאמין שלוקחת אותו למקום טוב יותר ונכון יותר, זו חירות.

חירות אישית וחירות לאומית

להשלמת הדיון שלנו על חירות, עוד נקודה אחת, על ההבדל בין חירות אישית ובין חירות לאומית.

יציאת עם ישראל לחירות אינה עוסקת בחירות האישית של אדם כזה או אחר, אלא בחירות לאומית.

אם להשתמש בביטוי המפורסם של יהודה פוליקר, "חופשי, זה לגמרי לבד". בשביל שאדם יוכל לעשות ככל העולה על רוחו, הוא יהיה חייב להיות לבדו. כשאדם הוא חלק מחברה, הוא אינו יכול לעשות כל מה שמתחשק לו. ראשית, כי הוא עשוי לפגוע באחרים. ושנית, כי להיות חלק ממשהו, דורש מהאדם. אדם לא יכול להיות חלק ממשפחה, בלי שהוא יעשה משהו בשביל המשפחה. בוודאי שאי אפשר להיות חלק מזוגיות, בלי מאמץ ועשיה. ובאותו המובן, אי אפשר להיות חלק מעם עם זהות, בלי שזה ידרוש מהאדם משהו. (למעוניינים בהרחבה, הרב חיים נבון השקיע הרבה מאוד אנרגיה בטיעון הזה באינספור מקומות שונים).

היציאה של עם ישראל מעבדות לחירות, היא היציאה יציאה לאומית לחירות. אנחנו כעם איננו עבדיו של פרעה יותר, ואנחנו כעם בחרנו להיות עבדיו של הקב"ה. זו לא בחירה אישית של כל אדם בנפרד. זו הבחירה הלאומית שלנו. וכל אחד שמרגיש שייך לעם ישראל, נוטל חלק בבחירה הזו, כשבמובן מסויים זה בעל כרחו.

גם היום, עבור מי שאינו שומר תורה ומצוות, מי שבוחר להרגיש חלק מהעם היהודי, על כרחו יבחר להיות חלק מהסיפור הלאומי. על כרחו ירגיש בצרותיו של עם ישראל, ועל כרחו, ירגיש חלק מהאתגרים ומהמאבקים שעם ישראל שרוי בהם.