בפרשת וישלח (בראשית לב, לג), כאשר יעקב נאבק עם המלאך, נאמר: "וַיִּוָּתֵר יַעֲקֹב לְבַדּוֹ וַיֵּאָבֵק אִישׁ עִמּוֹ… וַיַּרְא כִּי לֹא יָכֹל לוֹ וַיִּגַּע בְּכַף יְרֵכוֹ וַתֵּקַע כַּף יֶרֶךְ יַעֲקֹב בְּהֵאָבְקוֹ עִמּוֹ… עַל כֵּן לֹא יֹאכְלוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת גִּיד הַנָּשֶׁה אֲשֶׁר עַל כַּף הַיָּרֵךְ".

טעם האיסור

מצוות גיד הנשה היא אחת המצוות הבודדות שהתורה אומרת משהו על טעמן. הרשב"ם (בפירושו לתורה על אתר) מסביר, שאיסור גיד הנשה הוא "לזכרון גבורתו של יעקב ונס שעשה לו הקב"ה שלא מת". כהמשך לדבריו, ספר החינוך (מצווה ג) מסביר שאיסור גיד הנשה מזכיר לנו שגם בזמנים קשים, אנחנו יכולים לעמוד נגד שרו של עשיו, והקב"ה מסייע בעדנו.

בדרך אחרת הולך החזקוני (על אתר). הוא מסביר, שבני יעקב היו צריכים להישאר איתו, ולא לתת לו לעבור את היבוק לבד, ואז הם היו עוזרים לו במלחמתו עם המלאך. וכיוון שהם היו לא בסדר קנסה אותנו התורה, שלא לאכול את גיד הנשה. ובדרך זו הלכו הרא"ש (בפירושו לתורה) וספר חסידים (רלא).

מהו גיד הנשה

בגמרא (חולין צג:) מוזכר שישנו גיד פנימי וגיד חיצון, ויש הבדל בחומרת איסורם, שאחד מהם אסור מהתורה, והשני אסור רק מדרבנן. בירך של בני אדם ובהמות עוברים שני עצבים גדולים, שמתחילים בחוט השדרה ועוברים לאורך כל הרגל: עצב השת (הקרוי גם העצב הסכיאטי) ועצב הירך.

ישנם שני פירושים בשאלה מהם הגיד הפנימי והגיד החיצון. המנהג הרווח הוא, שגיד הנשה האסור מהתורה הוא עצב השת, וגיד הירך הוא הגיד הנוסף, שאסור רק מדרבנן.

ויש שהבינו, שהגיד הפנימי והחיצוני הם שני חלקים של עצב השת. אלא שהחלק המרכזי של הגיד הוא גיד הנשה, והפיצול ממנו הוא הגיד החיצון, האסור רק מדרבנן.

התנאים נחלקו גם אם איסור גיד הנשה נוהג רק ברגל הימנית של הבהמה, או בשתי הרגלים (חולין פט: – צ:). ולהלכה פסקו הראשונים שהאיסור נוהג בשתי הרגלים.

עוד אומרת הגמרא בחולין (צו.) שנחלקו התנאים, האם כל גיד הנשה אסור באכילה מהתורה, או שרק גיד הנשה שעל הירך ממש אסור מהתורה, שכן לשון הפסוק: "גִּיד הַנָּשֶׁה אֲשֶׁר עַל כַּף הַיָּרֵךְ". לדעת התוספות (שם ד"ה מכלל) ההלכה היא שכל הגיד אסור באכילה מהתורה, אבל הרמב"ם (מאכלות אסורות ח, א) והרא"ש (חולין ז, כג) ורוב הראשונים פסקו שרק החלק שבירך אסור באכילה מהתורה, ובשאר הגיד, אסור רק מדרבנן.

הקנוקנות

באורכו של גיד הנשה יוצאים פיצולים רבים של שלוחות עצביות הנקראות בגמרא "קנוקנות". האמוראים (חולין צב:) נחלקו ביחס שבין הגיד עצמו לבין הקנוקנות לעניין איסור גיד הנשה. לדעת עולא, איסור גיד הנשה נוהג רק בגיד המרכזי, ולא בקנוקנות – השלוחות. ואילו רב סובר שאיסור תורה של גיד הנשה נוהג דווקא בקנוקנות, ולא בגיד הנשה עצמו (ונסביר לקמן את טעמו).

להלכה פסקו הראשונים (רמב"ם מאכלות אסורות ח, א; טור יורה דעה סה ועוד) כעולא, שהגיד עצמו אסור מהתורה, והקנוקנות אסורות מדרבנן.

שומן הגיד

מסביב לגיד הנשה מצויה רקמה שומנית. שומנו של הגיד איננו אסור מהתורה, אך נאמר כי "ישראל קדושים, נהגו בו איסור". לדעת הרמב"ם (שם) המסקנה של הגמרא היא ששומן הגיד אסור מדרבנן. אבל הרשב"א (חולין צב: ד"ה דתניא) כותב שזה קל מאיסור דרבנן. נפקא מינה, שבאיסור דרבנן כשעבר חייב מכת מרדות (ראה ערכו), מה שאין כן על מנהג של ישראל קדושים (העמק שאלה שם).

ניקוי הירך מהגיד, יחד עם הקנוקנות והשומן, נקרא גם "חטיטה" בלשון חכמים (חולין שם).

גיד הנשה בבהמה טמאה

במשנה (חולין ק:) נחלקו תנאים אם איסור גיד הנשה נוהג גם בבהמה טמאה. לדעת הרמב"ם (שם) האוכל גיד הנשה של בהמה טמאה אינו לוקה משום גיד הנשה, כיוון שאין איסור גיד הנשה בבהמה טמאה. יתר על כן, הרמב"ם (שם, הלכה ה) כותב שגם אין לוקים עליו משום אכילת בהמה טמאה, שכן "אין בגידים בנותן טעם" ורק כשאוכלים משהו בעל טעם של בהמה טמאה לוקים עליו. ויש שהבינו שלדעת הרי"ף, הרא"ש והשולחן ערוך איסור גיד הנשה נוהג גם בבהמה טמאה (ראו דרכי תשובה יורה דעה סה, סקס"ד).

גיד הנשה בעופות

בבהמות והחיות, הבשר העוטף את עצם הירך מעוגל, כשהוא צר במפרק, ומתעבה כלפי הגוף, וזה נקרא "כף". אבל בעופות, הבשר שטוח ולא עגול, כך שאין להם "כף" הירך. מסיבה זו, גיד הנשה אסור רק בבהמות וחיות, אבל גיד הנשה של העופות מותר.

איסור הנאה בגיד הנשה

במסכת פסחים (כב.) נחלקו תנאים בשאלה אם יש איסור הנאה בגיד הנשה, או רק איסור אכילה, וגם להלכה נחלקו בכך הראשונים. לדעת הרמב"ם (מאכלות אסורות ח, יד) גיד הנשה אינו אסור בהנאה, וכן דעת הרא"ש (חולין ז, יז) והטור (יורה דעה כב) ועוד ראשונים. ומנגד, דעת התוספות (חולין צט: ד"ה והלכתא) ועוד ראשונים שהוא אסור בהנאה.

מלקות באכילת גיד הנשה

כמו בסתם איסורי אכילה שבתורה, האוכל מגיד הנשה כזית, חייב מלקות (רמב"ם מאכלות אסורות ח, ב). גיד הנשה נחשב גם "בריה", ולכן מי שאוכל את כל גיד הנשה, אף שאין בו כזית, לוקה גם כן.