כחלק מהרצון של חכמים למנוע התבוללות, אסרו חכמים לאכול מאכלים שונים שגויים הכינו. בכלל איסורים אלו נמצא איסור שתיית יין שגוי נגע בו (-'סתם יינם'), איסור פת של גויים ואיסור בישולי נכרים.

כך אומרת הגמרא בעבודה זרה (לו:): "אמר רבי יצחק: גזרו על פיתן ושמנן משום יינן, ועל יינן משום בנותיהן, ועל בנותיהן משום דבר אחר (-רש"י: עבודת אלילים)".

טעם נוסף שמוזכר ברש"י (עבודה זרה לח. ד"ה מדרבנן) לגבי איסור בישולי נכרים הוא החשש שמא הגוי עירב באוכל מאכל אסור. 

נמצא, שאסור מדרבנן לאכול מאכל שבושל על ידי גוי, גם כאשר רכיבי המזון ששימשו להכנתו כשרים.

מאכלים שאין בהם בישולי נכרים

לא נתבשל על ידי האש

הראשונים לומדים מכמה מקומות בגמרא, שבדבר שלא נתבשל ע"י האור לא שייך דין בישולי נכרים. לכן, בשר שנכבש או נמלח על ידי גוי, אינו אסור משום בישולי נכרים. ואדרבה, אם הבשר ראוי לאכילה אחרי הכבישה או המליחה, הוא נחשב ראוי לאכלו חי (ראו להלן), כך שאפילו אם הגוי יבשל אותו, הוא לא יאסר באכילה .

הירושלמי כותב שגם בבשר מעושן אין דין בישולי נכרים, וכן כתבו הרמב"ם (מאכלות אסורות יז, יז) והטור (יו"ד קיג).

נאכל כמות שהוא חי

בגמרא בעבודה זרה (לח.) נאמר שמאכל שראוי לאכילה כמות שהוא חי, גם אם גוי בישל אותו, אין בו משום בישולי נכרים. לכן למשל, אם גוי הכין שפוד ירקות או מרק עגבניות, כיוון שהירקות ראויים לאכילה חיים, התבשיל לא נאסר משום בישולי נכרים.

עולה על שולחן מלכים

בגמרא בעבודה זרה (לח.) נאמר שמאכל שאינו 'חשוב' משום שהוא אינו ראוי לעלות על שולחן מלכים, לא נאסר משום בישולי נכרים. הרמב"ן הבין שאין הלכה כדעה זו, אבל רוב מוחלט של הראשונים חלקו עליו, ופסקו את הדין הזה להלכה.

ההגדרה של דבר כחשוב, כך שהוא ראוי לעלות על שולחן מלכים, אינה ברורה. ערוך השולחן (יו"ד קיג סעיף יח) דן בשאלה אם תפוחי אדמה נחשבים 'עולים על שולחן מלכים'. הוא מציין שבימיו זה נחשב מאכל של עניים ממש, וברור לו שהם אינם נחשבים 'עולים על שולחן מלכים'. והוא מציין, שבימי החכמת אדם הם נחשבו כנראה יותר, ולכן החכמת אדם אסר אותם משום בישולי נכרים. נמצא, שכמו לגבי המושג של 'נאכל כמות שהוא חי', גם ביחס לגדר של 'עולים על שולחן מלכים', הוא תלוי במקום ובזמן.

בתערובת – בגמרא בעבודה זרה (שם) נאמר, שאם אדם מבשל תבשיל שיש בו תערובת של דברים שיכול להיות בהם איסור בישולי נכרים (כגון שהם עולים על שולחן מלכים) ודברים שאין בהם איסור בישולי נכרים, הולכים אחר העיקר. ואם אין משהו עיקרי, הולכים אחרי שניהם. ולכן כתבו הראשונים שירקות שמבשלים אותם עם בשר, כיוון שהבשר אינו ראוי לאכילה חי, יש בו בישולי נכרים, ולכן אם יבשל גוי ירקות אם בשר, יאסרו.

כוונה לבשל

בגמרא בעבודה זרה (לח.) נאמר שאם גוי הדליק אש בתנור ולא ידע שיש בו אוכל, האוכל מותר משום בישולי נכרים. מכאן לומדים, שאם הגוי לא התכוון לבשל, אין בזה בישולי גויים. אלא שמהסוגיה עולה, שאם הגוי התכוון לבשל משהו אחד שהוא ידע שיש בתנור, ויחד איתו היה בתנור גם אוכל אחר, אף שהגוי לא התכוון לבשל את התבשיל הנוסף, הוא נאסר משום בישולי נכרים.

תבשיל שנעשה על ידי ישראל וגוי ביחד

בגמרא בעבודה זרה (לח. – לח:) נאמר, שאם הגוי לא בישל את התבשיל לבדו, אלא יהודי היה מעורב בבישול, המאכל אינו אסור משום בישולי נכרים. הדוגמאות המופיעות בגמרא הן שיהודי הניח את הבשר על גבי האש, והגוי הפך את הבשר, או שהגוי הניח את הבשר על האש, והיהודי הפך את הבשר.

הראשונים נחלקו, אם הגוי הוא זה שהניח את הבשר על האש, עד כמה היהודי צריך להיות מעורב בבישול:

לדעת הרמב"ם (מאכלות אסורות יז, טז) צריך שהיהודי יהפוך את הבשר על גבי האש. אבל אם היהודי רק חיתה בגחלים, זה לא נחשב שהוא עשה חלק מן הבישול, כי הפעולה של היהודי צריכה להתבצע באוכל, ולא באש. לעומת זאת, לדעת הטור (יו"ד קיג), גם אם הישראל חיתה בגחלים, זה נחשב שהוא עושה חלק מן הבישול.

יש ראשונים שהקלו עוד יותר, שאפילו אם היהודי רק הדליק את האש, אין בזה איסור בישולי נכרים. כך למשל כותב המרדכי (עבודה זרה רמז תתלא), וכך כותבים עוד ראשונים אשכנזים.

השולחן ערוך (שם סעיף ו) פוסק כדעת הרמב"ם, שבבישולי נכרים, צריך שהישראל יעשה פעולה שהיתה גורמת לבד שהמאכל יתבשל, ולכן צריך שהישראל יניח את התבשיל על גבי הגחלים, או שיהפך בבשר. אבל הדלקת האש אינה מועילה לדעת המחבר אלא בפת, ולא בבישולי נכרים. ואילו הרמ"א סובר, שגם הדלקת האש מועילה, וכן השלכת קיסם, וכתב שיש אומרים, שאפילו הדליק הגוי מאש של ישראל, מועיל.

בבית ישראל

התוספות (ע"ז לח. ד"ה ראשון) כותבים בשם רבנו אברהם,שכיוון שכל איסור בישולי נכרים הוא משום חשש חתנות, ממילא גוי המבשל בבית ישראל, אין בזה בישולי נכרים. אולם, רוב הראשונים חולקים על רבנו אברהם.

בתשובות המיוחסות לרמב"ן מובא, שעבד שקנוי לישראל והישראל מצווה על שביתתו, אין בו דין בישולי עכו"מ. נאמרו כמה טעמים לדין זה: (1) דעת רבנו אברהם דלעיל (2) כיוון שהוא קנוי לישראל לכל דבר, הוא אינו מבשל בפני עצמו, אלא רק מה שרבו אומר לו, ובזה לא שייך גם למחמירים בישולי נכרים  (3) תרומת הדשן כתב טעם נוסף להיתר, שאי אפשר שלא יחתה ישראל באש כלל. לעומת זאת הרשב"א (שו"ת חלק א סימן סח) כתב להחמיר אף בדיעבד.

השולחן ערוך (יורה דעה קיג, א) פסק שלא כרבנו אברהם, כך שגם אם הגוי מבשל בבית ישראל, יש איסור של בישולי נכרים. לגבי מחלוקת הרמב"ן והרשב"א על גוי הקנוי לישראל, השולחן ערוך פחות החלטי. הוא הביא את שתי הדעות (סעיף ד), והרמ"א כותב שנוהגים להקל אפילו לכתחילה. הש"ך (סק"ז) והט"ז (סק"ג) מבארים שהשיטה המקילה שמביא המחבר היינו דווקא בעבד גוי שקנוי בגופו לישראל, אבל לא בגוי שעובד אצל ישראל בשכירות.

הכלים שבישל בהם הגוי

הראשונים נחלקו, אם כלים שבישל בהם גוי, הטעם של האוכל שהתבשל בהם אסור משום בישולי נכרים. הרשב"א (תורת הבית הארוך בית ג שער ז) כותב שמה שנבלע בכלים אסור. לעומת זאת הרא"ש (מובא בטור יורה דעה קיג) אומר שלא נאסרה בליעת הכלים של בישולי נכרים.  בשולחן ערוך (שם סעיף טז) הביא את דעת הרשב"א בסתם, ואת דעת הרא"ש ביש אומרים.

גוי שבישל עבור חולה בשבת

הרא"ה (בדק הבית בית ג שער ז) כותב, שכאשר גוי מבשל עבור חולה שאין בו סכנה בשבת, כיוון שזהו זמן שאסור ליהודים לבשל, אין בזה צד של חתנות, ולכן המאכל עצמו מותר ליהודים במוצאי שבת. הרשב"א (משמרת הבית שם) חולק עליו, וסובר שאפילו לחולה שאין בו סכנה עצמו, לא הותר המאכל אלא בשבת, שהרי אי אפשר לבשל על ידי יהודי. אבל במוצאי שבת המאכל עצמו חוזר ונאסר לחולה, וצריך שיכינו לו אוכל אחר, על ידי ישראל.

שיטת בינים היא שיטת הר"ן (עבודה זרה ט. מדפי הרי"ף), שכתב שבמוצאי שבת האוכל מותר לחולה, אבל אסור עבור מי שאינו חולה.