במסגרת גזרות חז"ל שנועדו להרחיק יהודים מגויים ולמנוע התבוללות, אסרו חכמים גם פת עכו"ם (או פת גויים, פת נכרים). גזירה זו היא אחת מ"י"ח הגזירות" שנגזרו בעליית חנניה בן חזקיה, בסוף תקופת הזוגות (שבת יז:).

תוקף הגזירה ואיסור פת פלטר

בגמרא בעבודה זרה (לה:) מסופר על רבי, שהיה בשדה וגוי הביא לו פת, ואמר על כך רבי: "כמה נאה פת זו, מה ראו חכמים לאוסרה".

מסקנת הסוגיה שם לא ברורה, ונחלקו הראשונים למעשה, האם כל פת אסורה משום פת נכרים, או שיש מקום להתיר פת של אופה מקצועי (='פת פלטר') שאין בה כל כך חשש חתנות.

התוספות (שם ד"ה מכלל) הבינו, שגזירת פת נכרים לא פשטה בציבור, ולכן בטלה. לשיטתם יוצא, שאין בימינו איסור פת נכרים כלל. כשיטה זו נקט גם הרא"ש (סימן כז), וכן נקטו ראשונים נוספים.

שיטה שניה היא שיטת הר"ן (יד. מדפי הרי"ף ד"ה רבי יוחנן) והרשב"א (תורת הבית בית ג שער ז) שהבינו שגזירת פת נכרים קיימת גם בימינו, אבל ניתן להקל בשני מצבים: (1) בשדה – מקום שאין בו חשש חתנות (2) כשאין פת פלטר יהודי מצויה. הר"ן עצמו מיקל יותר, ומתיר פת פלטר גוי בכל מקרה.

השולחן ערוך (יו"ד קיב, ב) נקט, שגזירת פת נכרים שייכת גם בימינו. והביא שתי דעות, אם להקל בפת פלטר רק כשאין פת ישראל מצויה, או אפילו כשפת ישראל מצויה (-מחלוקת הרשב"א והר"ן). הרמ"א (סעיף ח) כותב שבמקום שאין פת פלטר בכלל, ניתן להקל על סמך דברי התוספות וסיעתם, שאיסור פת נכרים לא נוהג בימינו בכלל, ולאכול גם פת של בעלי בתים.

פת של ישראל שגוי אפה אותה

בגמרא בעבודה זרה (לח:) נאמר שישנן שלוש מלאכות באפיית הפת, שאם יהודי עשה את אחת מהן, הפת אינה נחשבת פת נכרים אלא פת ישראל:הסקת התנור, האפייה, וחתיית הגחלים.

הראשונים נחלקו, אם הדין הזה אמור דווקא כשהבצק שייך ליהודי, אלא שגוי הוא זה שלש את הבצק ואפה אותו, אבל כשהבצק עצמו שייך לגוי, אולי אין דרך להתיר אותו.

דעת הר"ן (יג: ד"ה מתני') והטור (יו"ד שם) כותב שכאשר הפת שייכת לגוי, אין לה היתר גם אם יהודי היה מעורב באפיה. לעומת זאת, הרמב"ם (מאכלות אסורות יז, יג) מתיר גם פת של גוי, אם יהודי עשה את אחת משלוש המלאכות האלו, וכך פסק גם בבית יוסף (שם).

שותפות על ידי הדלקת האש

הרא"ש (עבודה זרה ב, לג) הבין, שההיתר של חיתוי הגחלים הוא משום קירוב הבישול, כפי שנתבאר בדין בישולי נכרים. על פי סברא זו, תמה הראש על מנהג העולם, שהישראל היה מסתפק בזריקת קיסם או הדלקת האש, וע"י זה מתירים את הפת.

הרא"ש מביא גם את הרמב"ם (הלכות מאכלות אסורות יז, יג), שכתב שטעם ההיתר בחיתוי הגחלים הוא משום היכר, ולכן כתב הרמב"ם, שמספיק שהישראל יזרוק עץ אחד לאש, ואין צורך שיחתה ממש חיתוי המועיל לפת. והרא"ש מסיים: "הנח לישראל, מוטב יהיו שוגגים ואל יהיו מזידים".

באיסור והיתר הארוך כתב, שאם הדליק הישראל את האש, ואח"כ התנור דלק רצוף, הדלקת הישראל מתירה את הפת אפילו בכמה ימים. ואפילו אם התנור לא דלק רצוף, אלא ששלא עבר מעת לעת בין הכיבוי להדלקה מחדש, מועילה ההדלקה, כי קל יותר להדליק תנור שכבר הודלק פעם אחת בתוך מעת לעת.

המחבר (סעיף ט) פוסק כדעת הרמב"ם, שטעם החיתוי הוא משום היכר, וכתב שמועיל אפילו לזרוק עץ לאש. וברמ"א כתב שאפילו נפח באש, נחשב כחיתוי.

בין פת לבישולי נכרים

כפי שראינו, ישנם כמה הבדלים בין איסור בישולי נכרים לאיסור פת נכרים. לדעת חלק מהראשונים, איסור פת נכרים בכלל לא נוהג למעשה. כמו כן, נדרשת פחות מעורבות כדי להתיר את הפת, מאשר המעורבות הנדרשת כדי להתיר בישולי נכרים.

מסיבה זהו, צריך להגדיר – מתי מדובר בבישולי נכרים, ומתי מדובר בפת נכרים.

פת שמעורבת עם תבשיל

כאשר מכינים בצק מקמח שנילוש עם ביצים, מוסכם שהקמח הוא העיקר, ולכן הוא נידון כפת, ולא כתבשיל (תוספות עבודה זרה לח. ד"ה קמחא).

כמו כן, כאשר מדובר בבצק עם מילוי, המילוי נידון בפני עצמו. ולכן כותבים הראשונים (למשל, הטור בסימן קיג) שאינפנד"א (שהוא סוג של פשיטדה שיש בבצק שלה מילוי שומן) אסורה משום בישולי נכרים, ולא רק משום פת נכרים.

במצב הבינים, דהיינו כשיש לחם וטחים את פניו בביצים כדי שיצא מבריק, כמו שעושים גם בימינו עם חלות, למשל, נחלקו הראשונים. הרשב"א (תורת הבית, בית ב שער א) והר"ן (עבודה זרה טו. מדפי הרי"ף) כותבים, שהביצים האלו טפלות לבצק, ולכן הבצק נידון כלחם ולא כבישולי נכרים. אבל באיסור והיתר הארוך כתב שהביצים נידונות בפני עצמן, שהרי הן אינן מעורבות עם הבצק ממש. וגם להלכה נחלקו בכך הדעות: דעת המחבר (שם סעיף ו) להקל, ואילו הרמ"א נוקט להחמיר.

פת שאינה מחמשת מיני דגן

איסור פת עכו"ם חל רק על לחם הנאפה מחמשת מיני דגן. לחם או מאפים העשויים ממיני קטניות (כמו תירס ואורז) אינם נכללים באיסור פת עכו"ם. אולם, חשוב לציין שלחמים אלו כן יכולים להיות אסורים מדין בישולי עכו"ם אם הם נחשבים כ"עולה על שולחן מלכים".