הפרק האחרון בפרשתנו מתאר באריכות את תולדותיו של עשו.  אריכות זו אומרת דרשני. אנו נתמקד, בפסוקים האחרונים שבפרשתנו, ברשימת מלכי אדום.

הרמב“ן מסביר, שרשימת המלכים מבטאת את ברכת יצחק לעשו ”ועל חרבך תחיה“. כל המלכים האלו, מלכו בכח הזרוע. וזו דרכו של עשו, ששלטונו מתבטא, בהשלטת דעותיו באלימות על זולתו. הרד“ק מוסיף תכונה נוספת של מלכים אלו – אף אחד מהם לא הקים שושלת.

שתי התכונות האלו באות ביחד. מדוע אדם שולט באלימות? הדבר מבוסס על מידת הגאווה. אני יודע הכל, ולכן אני אחליט בשביל אחרים. אלא שמידת הגאווה, לא מאפשרת המשכיות. הכל מבוסס על האדם בעצמו, בלי אחרים, וממילא גם בלי שושלת.

כנגד העמדה ה‘אדומית‘, המשמעות הכי בסיסית למלך ביהדות, קשורה בהיותו חלק משושלת. זוהי האבחנה הבסיסית בין מלך ובין שופט. והיא מושתתת על הרעיון, שתיקונים נעשים לאט, בתהליכים, מתוך ענווה והבנה למה שאפשר ואי אפשר בזמן נתון.

אנו לא מחפשים מלך יחיד שיהפוך את העולם. אנו מבקשים את צמח דוד, את הגדילה האטית והרגועה, שמובילה רחוק יותר, ובצורה משמעותיות יותר.