כעקרון, כל השמנים והפתילות כשרים לנר חנוכה (שו"ע או"ח תרעג, א). עם זאת, יש כמה דיונים הלכתיים סביב העניין.
שמן שאסור באכילה
דיון זה היה רלוונטי בעיקר בעבר, כשהיו מדליקים בחֵלב.
לגבי תפילין, הגמרא (שבת כח:) אומרת שאסור להשתמש בתפילין מעור של בהמה טמאה, משום שנאמר "למען תהיה תורת ה' בפיך" – מן המותר בפיך.
נחלקו הראשונים, האם דין זה נוהג רק בתפילין, או גם במצוות אחרות. למשל, בסוכה מצינו שמותר לעשות דופן לסוכה בבהמה טמאה. ואם כן, יש לשאול, למה בתפילין יש לפסול מה שאינו ראוי לאכילה, ובסוכה הוא אינו פוסל.
חלק מהאחרונים חילקו בין תשמישי מצווה לתשמישי קדושה. בתשמישי קדושה כמו תפילין, יש להחמיר יותר. כמובן, שלפי חילוק זה, בנרות חנוכה אין בעיה של ’מן המותר בפיך‘.
למעשה, חלק מהפוסקים החמירו בזה, אבל מרבית הפוסקים מקילים בזה, וסברתם שלא נאמר דין 'מן המותר בפיך' אלא בדברים שהם אמורים להיות קדושים ממש, מה שאין כן בשמן של חנוכה, או שבדרבנן לא אומרים מן המותר בפיך.
ולכן למעשה ניתן להקל בזה. בכל מקרה, לא מדובר בדין מאוד מצוי.
שמן שאסור בהנאה
בפשטות, אין בעיה להשתמש בשמן האסור בהנאה, שהרי יש לנו כלל ש'מצוות לאו להנות ניתנו', ובמיוחד בנרות חנוכה שאין לנו רשות להשתמש בהם.
למרות זאת, בשו"ת שער אפרים (סי' לח) כתב ששמנים האסורים בהנאה כגון שמן מפרי ערלה או שומן שאסור משום בשר בחלב, אסור להדליק בהם נר חנוכה מכיון ש'מיכתת שיעוריה', ואין בו שיעור להדלקה. וכן כתב הפרמ"ג (אשל אברהם סי' תרעג ס"ק א).
המושג של ’מכתת שיעוריה‘ מגיע מהלכות ארבעת המינים, שם נאמר, שלולב של עיר הנדחת פסול, משום שצריך לשרוף אותו, כדין כל החפצים של עיר הנדחת, כך שהוא כאילו קטן יותר כבר עכשיו, ואין בו שיעור לולב (סוכה לא:).
אמנם, הרבה אחרונים חולקים על זה. כך למשל בערוך השולחן (או"ח סי' תרעג ס"ה) כתב, שאין דין של מכתת שיעורי בדבר שאינו בגוש אחד. לדעתו שמן אינו נחשב לגוש אחד ולכן אין אומרים בו 'כתותי מיכתת שיעוריה'.
ועוד יש לציין, שבעצם אין שיעור לשמן. הוא פשוט צריך לדלוק זמן מסויים. אם ימציאו שמן שדולק לאט יותר, או ישתמשו בפתילות דקות יותר וכן הלאה, אפשר להשתמש בפחות שמן. לכן זה לא נכון לומר שיש בעיה של 'כתותי מכתת שיעורי'. וכן כתב ב'שערים המצוינים בהלכה' (סי' קלט אות ד).
אולם המשנה ברורה (סי' תרעג ס"ק ב) פסק: "שומן או חלב הנאסר מבשר וחלב אסור להדליק ממנו נר חנוכה". ואמנם לא עולה ממנו בבירור האם כתב כן משום הסיבות המיוחדות לבשר בחלב (שזה אולי נחשב בישול שלהם, ואסור משום בישול בשר בחלב) או כדוגמא כוללת לכל איסורי הנאה, אבל כיוון שהוא החמיר בזה, הפוסקים כותבים להחמיר למעשה ולכתחילה לא להשתמש בשמן של איסור הנאה.
השמן המובחר
בגמרא (שבת כג.) מובאת דעתו של רבי יהושע בן לוי, האומר ששמן זית הוא מן המובחר, ולא ביאר הטעם. עוד מספרת הגמרא שאביי היה מדליק בתחילה בשמן שומשומים, כי הוא דולק הרבה זמן (משך נהוריה טפי). אבל לאור דברי ריב"ל עבר לשמן זית, משום ש'צליל נהוריה טפי'.
משתמע מהסוגיא, שאין עדיפות לשמן זית, אלא רק מחמת שהוא צלול יותר. ואם כן, אין סיבה מיוחדת להעדיף דווקא שמן זית בימינו, וכן מבואר להדיא בדרכי משה (שם אות א) בשם המהרי"א טירנא, ששעווה הוא כמו שמן זית.
אמנם, יש מהראשונים שכתבו מעלה נוספת בשמן זית, מצד שהוא מזכיר את הנס (כן כתב בדרכי משה שם בשם הכלבו), וכן מקובל להורות, ששמן זית הוא הידור יותר מאשר נר שעווה (משנ"ב סק"ד).
שמן זית שאינו ראוי למאכל ושמן מוצק
כאמור, זה דיון רק לגבי הידור, ולא לגבי עיקר הדין. שהרי פשוט שניתן להדליק בנרות שעווה. השאלה היא מה פשר ההידור של הדלקה בנרות.
לדעת הרב אלישיב והרב מרדכי אליהו, יש עניין להיות כמה שיותר קרובים לשמן הכשר להדלקה במנורה.
אולם, הרב אשר וייס חולק על כך, משום שברור שאי אפשר להגיע למצב שבו השמן יהיה שמן הכשר למנורה, אז גם אין משמעות לכך שהשמן יהיה 'חצי' מהכשרות של השמן במנורה.
לעומת זאת, יש, לדעתו, הידור דווקא בשמן (נוזלי) ולא בשעווה, כי שמן נוזלי דומה למה שהיה במנורה, ולא נר מוצק.
ובפשטות מהרבה מהפוסקים נראה שהדמיון בשמן זית הוא שמין שמן זית היה במנורה. וכבר ציינו, שמפשט הסוגיה נראה שאין בכלל עניין בדמיון למנורה. לכן, לענ"ד אין צורך להדר דווקא בשמן נוזלי ולא מוצק.