ג'לטין הוא חומר המצוי במוצרים רבים, ומסייע בהקשיית החומר. ישנו חלבון שנקרא קולגן. חלבון זה נמצא בעיקר סבעורות ובעצמות של בעלי חיים. חומר זה, מתמוסס בתוך מים, וכאשר מקררים את המים הוא יוצר ג'ל.

גם עצמות רגילות, יכולות לשמש בתפקיד זה, אלא שיש בהן חומרים נוספים (כגון מלחי סידן), שעדיף להפרידם בכדי להפוך את החומר לאיכותי יותר.

תהליך הכנת הג'לטין: מייבשים את העצמות. בשלב זה, העצמות אינן ראויות לאכילה. אח"כ מפרידים בין החלבון למלחי הסידן וכו'. ממיסים אותו ומבשלים במים, מאדים את המים, ונוצרת אבקה לבנה חסרת טעם, אך לא בעלת טעם גרוע.

הג'לטין מופק כיום בדרך כלל, מעצמות של חיות לא טהורות.

חשוב לדעת שאין דבר כזה ג'לטין צמחי. ג'לטין מיוצר מקלוגן, ודבר זה נמצא רק בעורות ובעצמות. אמנם, ישנם חומרים אחרים היוצרים קרישה. למשל: פקטין (נמצא בקלפיות של תפוזים ותפוחים). בד"כ משתמשים בכך להקרשת ריבה. וכן עמילק (מיוצר מעמילן). ובכך משתמשים בד"כ לפודינג (ולשם כך, הוא טוב יותר מג'לטין).

איסור אכילת העצמות

הגמרא בחולין צח. אומרת:

אמר ר' יהושע בן לוי משום בר קפרא כל איסורין שבתורה בשישים. 
אמר לפניו ר' שמואל בר רב יצחק רבי אתה אומר כן? הכי אמר רב אסי אמר ר' יהושע בן לוי משום בר קפרא כל איסורין שבתורה במאה. 
ושניהם לא למדוה אלא מזרוע בשלה. דכתיב ולקח הכהן את הזרוע בשלה וגו' ותניא בשלה אין בשלה אלא שלימה. דכולי עלמא, בהדי איל מבשל לה. 
מאן דאמר בששים סבר בשר ועצמות בהדי בשר ועצמות משערינן, והוה ליה בששים. 
מאן דאמר במאה סבר בשר בהדי בשר משערינן והוה ליה במאה. 
רש"י: בשר ועצם – דזרוע. בהדי בשר ועצמות – דאיל משערינן וקים להו לרבנן דששים איכא ושרייה רחמנא. ומ"ד מאה – סבר עצם לא בעיא לשעוריה דהא לא פליט טעמא מינה וכי משערת בשר דזרוע בהדי בשר דאיל איכא מאה.

הגמרא אומרת, שלמאן דאמר שמשערים בשישים, משערים את הבשר והעצמות של הזרוע, כנגד הבשר והעצמות של שאר האיל. אם כן, נראה שעצמות האיסור מהוות חלק מהאיסור, ועצמות ההיתר, מהוות חלק מההיתר.

הרמב"ם (מאכלות אסורות ד, יח) כתב:

האוכל מנבלה וטריפה, או מבהמה וחיה הטמאים מן העור ומן העצמות ומן הגידים ומן הקרנים ומן הטלפים ומן הצפרנים של עוף ממקומות שמבצבץ משם הדם כשיחתכו ומן השליא שלהן אף על פי שהוא אסור ה"ז פטור מפני שאלו אינן ראויין לאכילה ואין מצטרפין עם הבשר לכזית.

הרמב"ם כותב בפירוש, שיש איסור באכילת העצמות, וכפי שראינו, כך עולה מהסוגיה בחולין.

הטור (יו"ד צט) כותב:

חתיכת נבילה שיש בה בשר ועצמות שנפל לקדירה של היתר י"א שעצמות האיסור מצטרפין עם בשר האיסור להצריך ס' כנגדו ועצמות ההיתר מצטרפין עם בשר ההיתר ג"כ לבטל האיסור ורבינו שמשון כתב שאפילו עצמות האיסור מצטרפין עם ההיתר לבטל האיסור וכן הוא מסקנת א"א הרא"ש ז"ל.

וכתב הבית יוסף:

חתיכת נבילה שיש בה בשר ועצמות שנפלה לקדרה של היתר יש אומרים שעצמות האיסור מצטרפין עם בשר האיסור להצריך ששים כנגדו וכו'. הכי משמע גבי הא דמייתי לשיעורי האיסורים מזרוע בשלה מן האיל. דלמ"ד דשיעורי האיסורים בששים, עצמות האיסור מצטרפין לאיסור ועצמות ההיתר מצטרפין להיתר. 
וכתב הר"ן: בירושלמי פ"ק דערלה משמע דאף קליפי איסור מעלים את האיסור. ואף לפי גמרא דילן אפשר לומר כן דלמאן דאמר בששים היינו טעמא דלא מצטרפין עצמות שבזרוע להיתר לפי שהן עצמן אוסרין מפני מוח שבהם ומחמת רכותן שיצא מהם לחות אבל עצמות יבשים וקליפים שאינם אוסרים אפשר שאף אותן של איסור מעלין את ההיתר… 
ורבינו שמשון בפ"ה ממסכת תרומות הביא דברי הירושלמי וכתב דיש לחלק בין עצמות לקליפין דיש בעצמות לחות יותר ממה שיש בקליפין ואח"כ כתב דלא מסתברא כלל. דהא גיד הנשה למאן דאמר (חולין צט:) אין בגידים בנותן טעם אם נתבשל עם הירך מותר ומי עדיפי עצמות יותר מגיד? 
לכך נראה דהא דיליף מזרוע בשלה ומשער בעצמות סימנא בעלמא הוא דאסמכתא היא.

מול דברי הגמרא בחולין, הראשונים מציינים לירושלמי, שממנו נראה שאפילו קליפות של ערלה מצטרפות להיתר ולא לאיסור.

הר"ן כותב, שיש להבחין בין עצמות רכות וקשות. והר"ש משנץ כותב, שגם עצמות רכות אינן מצטרפות לאיסור, והגמרא בחולין היא רק אסמכתא.

בדעת הרמב"ם יש לומר, שהוא סבור שהבבלי חולק על הירושלמי בנדון זה, והלכה כבבלי[1]. אפשרות נוספת היא, שדברי הרמב"ם נאמרו רק ביחס לעצמות רכות[2].

השולחן ערוך (שם סעיף א) פסק:

חתיכת נבלה שיש בה בשר ועצמות שנפלה לקדירת היתר, עצמות האיסור מצטרפים עם ההיתר לבטל האיסור, ואין צריך לומר שעצמות ההיתר מצטרפין עם ההיתר. אבל המוח שבעצמות איסור מצטרף עם האיסור… 
הגה: ויש מחמירים שלא לצרף עצמות האיסור עם ההיתר לבטל, ובמקום הפסד יש לסמוך אמקילין ומתירין, כי כן עיקר.

אם כן, דעת השולחן ערוך היא שעצמות האיסור מצטרפות להיתר. האם זה אומר שלדעתו עצמות האיסור אינן אסורות כלל?

הט"ז (סק"א) כתב שאכן זהו המצב. וכן כתב גם בחוות דעת (ביאורים סק"ב). אמנם, לדעת הרמ"א כתב החוות דעת, שהלחלוחית שבעצמות אכן אסורה, אלא שאינה אוסרת דברים אחרים, משום שטעמה קלוש.

כנגד שיטת החוות דעת כתב בשו"ת משנת ר' אהרון (יו"ד טז, אות ט):

ובשיטת המחבר פירש החוות דעת, דסובר דהלחלוחית של העצמות מותרת, כיוון דהעצמות מותרים. אך באמת דבריו תמוהין… דהא מפורש ברמב"ם דכולן אסורין, ומכל שכן הלחלוחית דראויין לאכילה, ואין מי שחולק על הרמב"ם. 
…ונראה דגם המחבר סובר דהלחלוחית מעצמות אסורה, אך טעמם קלוש, ואינם אוסרים בנותן טעם. ובהכרח דהמיירי דאיכא רוב היתר… ואחרי דאין טעמם אוסר, הרי העצמות בטלים ברוב היתר, ושוב מצטרפים לבטל את האיסור בשישים.

לדעתו, כל מה שהתיר המחבר הוא רק שאין הלחלוחית אוסרת דברים אחרים משום טעמה הקלוש, אבל לא להתיר את הלחלוחית בעצמה. וכל הדין שנאמר שם, הוא רק לגבי ביטול של העצמות בתערובת, ולא לעצם היתרן.

אמנם, הרב עובדיה יוסף (יביע אומר חלק ח, יו"ד יא[3]) ציין שמדברי הרשב"א עצמו ברור שהוא הבין שעצם העצמות הופכות להיות היתר, וכדרכו, הביא חבל גדול של אחרונים שגם כן הלכו בדרך זו.

יש לציין, שדעתו של הרב עובדיה בנויה על שיטת המחבר, אבל כאמור, לדעת הרמ"א נראה שהבין שעצמות שיש בהן לחלוחית לכל הפחות, אסורות. באגרות משה (יורה דעה ב, לב) לא נחית לדיון נרחב במחלוקת הראשונים הזו, והסתפק בציון כי:

ואיסור דזעלאטין הוא רק ספק איסור או הוא רק איסור מדרבנן שהלאו דנבלה ליכא על עור ועצמות, ורק שהרמב"ם כתב בפ"ד ממ"א הי"ח אף על פי שהוא אסור ה"ז פטור ולא ידוע לנו האיסור אם הוא מדאורייתא מאיזה למוד אך לא לאיסור לאו, או שהוא איסור מדרבנן ואין כאן המקום להאריך בזה.

מבחינתו, מידי ספק לא יצאנו, אלא שיש להתלבט אם ספק זה הוא ספק דאורייתא או ספק דרבנן.

לעומת זאת, הציץ אליעזר (פתיחה לחלק ד) מביא תשובה של הרב אברמסקי, שלדעתו לכולי עלמא בעצמות קשות אין איסור, ועל כן גם בג'לטין לדעתו אין איסור.

ייבוש העצמות

כאמור, העצמות מיובשות במיוחד, לפני תחילת תהליך הפרדת הקולגן. מלבד הדיון הכללי לגבי העצמות, ישנו דיון ספציפי לגבי עצמות שהתייבשו לחלוטין. דיון זה חשוב כאמור במיוחד בשביל שיטת הרמ"א.

הרמ"א (יו"ד פז, י) כותב:

עור הקיבה, לפעמים מולחים אותו ומייבשין אותו, ונעשה כעץ, וממלאים אותו חלב, מותר; דמאחר שנתייבש הוי כעץ בעלמא, ואין בו לחלוחית בשר (ב"י בשם שבולי לקט).

ובש"ך (סקל"ג) כתב:

עור הקיבה לפעמים כו' – והוא הדין שאר בני מעיים כשמייבשים אותן עד שנעשו כעץ. ומכל מקום, נראה דלכתחלה אין לעשות כן.

גם כאן מבואר, שדבר שהתייבש לחלוטין עד שנעשה כעץ, אינו נחשב כבשרי מספיק, כדי לאסור את החלב שנאגר בו. אמנם, הש"ך כתב, שלכתחילה אין לעשות כן.

האם המסקנה הנגררת מכך היא שהג'לטין מותר?

הנודע ביהודה (קמא, יו"ד כו) דן בשאלה דומה:

ע"ד הקרוק ויש קורין אותו הויזן בלאזי"ן והוא שלפוחית של דג אחד הנקרא הויזן והוא דג טמא ומייבשין השלפוחית ונותנין אותו לתוך המשקה שקורין בפולין מע"ד או מי דבש וטבעו להשקיע השמרים ולהצליל המשקה וכבר נוהגין כזה באשכנז ליתן אותו לתוך חביות של יין מטעם זה, וזה כמו עשרים שנה התחילו גם בפולין לעשות כן במשקה מי דבש שקורין מעד ונתעוררו גדולי הדור על זה שיש לאסור שהרי זה נשאר לתוך המשקה וכבוש כמבושל ואי משום שבטל בששים אין מבטלין איסור לכתחלה. ויש שרצו להתיר מטעם שכבר נתייבש והוא כעץ שאין בו טעם כלל ומדמין אותו לעור הקיבה. 
ואומר אני אם מטעם שנתייבש ולכן רצו המתירין לדמותו לעור הקיבה המובא בש"ע י"ד סימן פ"ז סוף סעיף יו"ד בהג"ה וכבוד הרב הנ"ל הביא דברי הש"ך ס"ק ל"ג שכתב דלכתחלה אין לעשות כן. 
ואני אומר שאפילו בדיעבד אין לדמות לשם. דשם, עור הקיבה היתר הוא. ואימתי יחול עליו האיסור, בהצטרפו עם החלב. וכשנתייבש מקודם לא נשאר בו טעם לאסור החלב ולא חל עליו שם בשר בחלב. אבל שלפוחית הנ"ל של דג טמא הוא והוא אסור מן התורה וכבר חל עליו שם איסור ואינו נפקע ממנו על ידי שנתייבש עד שיתייבש שלא יהיה ראוי לכלב. 
ובנבילה עצמה מחלק ר"מ בין סרוחה מעיקרא ובין נסרחה אחר שנתנבלה… ואמנם זה מחלוקת תנאים שם דר"ש סובר סרוחה מעיקרא לא צריכא קרא למעוטי וקרא דמיעט נבילה שאינה ראויה לגר היינו שנסרחה אחר שנעשית נבילה. 
והנה לפי כללי דתנאי בפלוגתא דר"מ ור"ש אין לנו הכרע הלכה כדברי מי…

דברי הנודע ביהודה מבוססים על שתי טענות:

ראשית, הנודע ביהודה טוען שכל דברי הרמ"א נאמרו רק ביחס לבשר בחלב. בשר אינו אוסר חלב אלא אם כן יוצא ממנו טעם שיכול לאסור את החלב. כל אחד בפני עצמו הוא 'היתרא', ואם לא יצא טעם, לא נוצר בכלל איסור. אבל כאשר מדובר בדבר שהוא כבר איסור, יש לומר שאסור לערב אותו.

שנית, הנודע ביהודה מתייחס למחלוקת התנאים בשאלה של נבלה שאינה ראויה לגר (עבודה זרה סז: – סח.). לדעת רבי מאיר, הפסוק בא ללמד על נבלה שסרוחה מעיקרא, שאינה אסורה. אבל אחרי שחל עליה שם איסור, אינו פוקע אף שהיא סרוחה. ואילו לדעת רבי שמעון, הפסוק בא להתיר נבלה שהסריחה לאחר שנאסרה.

נמצא, שלדעת רבי מאיר נבלה שהסריחה אסורה, ואילו לדעת רבי שמעון היא מותרת. אמנם, יש לציין, שגם לדעת רבי מאיר, מי שיאכל את הנבלה מן הסתם לא יעבור על איסור דאורייתא, שכן הוא אוכל שלא כדרך הנאתו.

עוד יש לציין, שאם הנבלה הסריחה ונפסלה מאכילת כלב, היא מותרת לכולי עלמא.

הנודע ביהודה מבין שהמעמד של העורות היבשים הוא כמו של נבלה שהסריחה. שאם היא אינה ראויה למאכל כלב, בוודאי לכל הדעות היא מותרת. אבל אם היא ראויה למאכל כלב, ואינה ראויה למאכל אדם, נחלקו רבי שמעון ורבי מאיר. ולדעת הנודע ביהודה, אין הכרעה במחלוקת זו.

אם כן, לאכול את הנבלה הזו בפני עצמה, לכל הדעות לא יהיה בזה איסור גמור, שהרי אין זה דרך הנאתה. ואם היא נפסלה ממאכל כלב, היא מותרת לכתחילה.

בניגוד לנודע ביהודה, שסבר שאין הכרעה במחלוקת רבי מאיר ורבי שמעון, הרב עובדיה יוסף (שם) מביא חבל גדול של ראשונים ואחרונים שהכריעו כדעת רבי שמעון. ואם כן, גם אם הנבלה רק נפסלה מאכילת אדם, שוב אין בה איסור.

ממילא, ביחס לג'לטין, שמיוצר מעצמות שיובשו ונטחנו לאבקה חסרת טעם לחלוטין, מסתבר מאוד שהן לכל הפחות אינן ראויות לאכילת אדם, ואם כן לדעת רבי שמעון, אין איסור בג'לטין גם מכיוון זה.

פנים חדשות באו לכאן

דיון הלכתי נרחב בדברי הפוסקים, בכמה הקשרים, קשור למושג ההלכתי של 'פנים חדשות באו לכאן'.

המושג 'פנים חדשות באו לכאן' מופיע בגמרא בעיקר בהקשר של טומאה וטהרה, בדין סנדל שנפסקה אחת מאזניו (כלים כז, ד):

סנדל שנפסקה אחת מאזניו ותקנה טמא מדרס נפסקה שניה ותקנה טהור מן המדרס אבל טמא מגע מדרס.

ובגמרא (שבת קיב:) מבואר, שטעם המשנה הוא משום ש'פנים חדשות באו לכאן'. טכנית, מדובר באותו הסנדל בדיוק, אבל כיוון שתקנו כל חלק שלו, הרי הוא נחשב כסנדל חדש.

בנדון דידן, נזכיר דוגמא מדברי הראשונים. הרא"ש בברכות (פרק ו סימן לה) אומר:

אמר רב חסדא על המוגמרות כולן מברכין עליהם בורא עצי בשמים חוץ ממוש"ק דמין חיה היא שמברכים עליו בורא מיני בשמים. 
יש אומרים, שהמוש"ק הוא זיעת חיה ונכון יותר שחיה ידועה היא שיש לה חטוטרת בצוארה ומתקבץ שם תחלה כעין דם ואחר כך חוזר ונעשה מוש"ק. והרמ"ה הלוי ז"ל היה אוסר לאכלו מפני חשש דם. 
וה"ר יונה ז"ל פירש, דאפשר ליתן בו טעם להתיר, ולומר דפירשא בעלמא הוא. אף על פי שמתחלה היה דם לא חיישינן להכי, דבתר השתא אזלינן. שהרי הדבש, אם נפל בו חתיכה של איסור ואף על גב שהאיסור נימוח בתוך הדבש כיון שדרך הדבש להחזיר הדבר הנופל לתוכו דבש כמו דבש דיינינן ליה ומותר. הכא נמי אף על פי שמתחלה היה דם כיון דיצא מתורת דם בתר השתא אזלינן, ואף על פי שנותן טעם לשבח בתבשיל. ונראה דהא אפילו ראייתו צריכה ראיה.

דעת רבנו יונה, שהמושק, אף שהוא נוצר מן הדם, אינו נחשב איסור. הוא מדמה את זה לאיסור שנימוח בתוך הדבש, שרבנו יונה מניח שברור שהוא נחשב דבש.

מדברי הרא"ש נראה, שהוא אינו מקבל את דבריו של רבנו יונה, אבל במעדני יום טוב על אתר (אות ע) כתב:

ולי נראה שאין צריך לראיה, מכיון שכן הוא מעשים בכל יום… אוכלים הדבש, אע" שיש בו רגלי הזבוב או כנפים, כמו שכבר רבנו בעצמו… ואף על פי שמפרש שם בשם רבנו תם שאינו חשוב כשרץ אלא עפר בעלמא…

וביביע אומר (אות ה) הביא כדרכו ראשונים ואחרונים רבים שהלכו בדרכו של רבנו יונה.

אמנם, הרב יחזקאל אברמסקי (ציץ אליעזר שם) חלק על דבריו של הרב עובדיה:

דבר ברור הוא אשר הדזשעלטין הנעשה מעצמות אינו יצירה חדשה שנשתנתה מחומר הראשון אל חומר חדש לגמרי על ידי אמצעים כימיים. דזשעלטין הוא אותו חומר עצמו שישנו בעצמות בעיקרן. וכל האמצעים הכימיים שמשתמשים בהם בתעשיית הדזשעלטין, אינם באים אלא להפריד שאר חמרים שישנם בעצמות מחומר הדזשעלטין, שלא יפסדוהו או שלא יגרעו את טיבו.

וממילא אין כאן מקום למשא ומתן בהיתר הדזשעלטין הנעשה מעצמות נבלות וטרפות על פי דברי רבנו יונה בדבש שנפל בו חתיכה של איסור.

וכן יש לציין, שעצם העובדה ששורפים משהו, אינה הופכת אותו למשהו אחר. ועל כן כל הנקברים אפרם אסור, ולא אומרים שהאפר הוא בגדר של 'פנים חדשות באו לכאן'.

דין מעמיד

הג'לטין עצמו בטל בדרך כלל בשישים בתוך המאכלים. אלא, שהיות שהוא נותן מרקם לתערובת, יש לו אולי דין של מעמיד[4]. דין מעמיד נלמד מדין גבינות עכו"מ, שאסורות משום שמעמידים אותן בעור קיבה של נבלות. זו לשון הרמב"ם (מאכלות אסורות ט, טז):

אסור להעמיד הגבינה בעור הקיבה של שחוטה, ואם העמיד טועם את הגבינה אם יש בה טעם בשר אסורה ואם לאו מותרת מפני שהמעמיד דבר המותר הוא שקיבת שחוטה היא ואין כאן אלא איסור בשר בחלב ששעורו בנותן טעם. 
אבל המעמיד בעור קיבת נבילה וטרפה ובהמה טמאה הואיל והמעמיד דבר האסור בפני עצמו נאסרה הגבינה משום נבלה לא משום בשר בחלב, ומפני חשש זה אסרו גבינת עכו"ם כמו שביארנו.

וכתב הפרי מגדים (פתיחה להלכות תערובות) שאיסור מעמיד הוא איסור דרבנן.

אם כן, הדיון של ג'לטין הוא כולו ברמה של איסור דרבנן, שהרי מן התורה הוא בטל ברוב. ואם כן, כיוון שמדובר רק בספק איסור לכל היותר, שהרי מצינו כמה וכמה יסודות להקל בג'לטין, אם כן, מדובר בספק דרבנן, שהוא מותר.

ביטול איסור לכתחילה

הנקודה האחרונה שנדון בה היא שאלת ביטול איסור לכתחילה. שהרי, אף אם נאמר שאם כבר העמיד הג'לטין בטל, כיצד יהיה מותר לבטל אותו לכתחילה?

חלק מהאחרונים כותבים, שמותר לבטל ספק איסור לכתחילה (ראו דיון בשדי חמד ח"א א-ה עמוד 11).

אבל גם אם נאמר שאכן יש איסור, במידה והמבטל סמך על הדעות המקילות ביחס לג'לטין, הרי שהוא לכל היותר עבר על איסור בשוגג. כשרב בא לתת הכשר למוצר, הוא יכול לקבוע סטנדרטים כאלו ואחרים ביחס לג'לטין, אבל למי שבא לאכול, אם הרב נותן ההכשר נותן הכשר לג'לטין, שוב לא יהיה איסור לקונה לאכול, אפילו אם הוא מחמיר בג'לטין מצד עצמו.

[1] בהלכות תרומות (יג, ז) כותב הרמב"ם:

אין פסולת של תרומה מצטרפת עמה לאסור החולין, אבל פסולת החולין מצטרפת עם החולין להעלות התרומה, כיצד סאה חטים יפות של תרומה שנפלה למאה סאה חטים רעות של חולין וטחן הכל, אף ע"פ שהמורסן של חולין מרובין ושל תרומה מועט והרי קמח של תרומה בפחות ממאה מקמח החולין ה"ז עולה ומשערין בקמח עם המורסן שהוא מאה ואחד.

הראב"ד משיג על הרמב"ם, כי בירושלמי כתוב שאפילו פסולת של התרומה מצטרפת לחולין להעלות את התרומה.

וכתב הכסף משנה: ואין מזה השגה על רבינו שלא כ"כ משום דגמרא דידן משמע דפליג אירושלמי בהא דבפרק גיד הנשה (דף צ"ח:) גבי הא דמייתי לשיעורי האיסורים מזרוע בשלה מן האיל קאמר דלמ"ד דשיעורי האיסורים בששים עצמות האיסור מצטרפין לאיסור ועצמות ההיתר מצטרפין להיתר ועוד דבירושלמי גופיה במחלוקת שנויה.

[2] כך כתב הרב אברמסקי, המובא בדברי הציץ אליעזר. דברי הציץ אליעזר מופיעים בפתיחה של ספרו בחלק ד, והם התשובה העיקרית והמפורסמת שלו בנושא.

[3] תשובה זו פורסמה לראשונה כמאמר בשנתון של תורה שבעל פה כרך לד. זוהי תשובתו המרכזית של הרב עובדיה בעניין הג'לטין. ציטוט סתמי בהמשך הדברים מדברי הרב עובדיה מתייחס לתשובה זו.

[4] באגרות משה 0יורה דעה ב, לב) אכן הסתפק אם לג'לטין יש דין של מעמיד, וכתב שראוי להחמיר ולהחשיבו כמעמיד.