שלוש מצוות נצטווינו ביחס שבינינו ובין עמלק. ראשית, אנו מצווים לאבד את כל זכר עמלק. שנית, אנו מצווים שלא לשכוח את מה שעשה לנו עמלק, ושלישית, אנו מצווים גם לזכור בפה, כלומר לספר את מה שעשה לנו עמלק.
הקשר בין מצוות הזכירה והאיסור לשכוח ברור למדי. אולם, האם יש קשר בין שתי המצוות האלו ובין מצוות מחיית עמלק?
חלק מהראשונים כתבו כך בפירוש. הבולט שבהם הוא ספר החינוך (מצווה תרג) שכותב שרק גברים חייבים במצווה של זכירת מעשה עמלק, משום שרק הם מצווים במחיית עמלק, שהיא מצווה של מלחמה. כך נראה גם מפירושו של הרמב"ן על התורה (דברים כה, יז):
והנכון בעיני שהוא לומר שלא תשכח מה שעשה לנו עמלק עד שנמחה את שמו מתחת השמים, ונספר זה לבנינו ולדורותינו לומר להם כך עשה לנו הרשע, ולכך נצטוינו למחות את שמו.
וכן בספר המצוות לרמב"ם (עשה קפט):
והמצוה הקפ"ט היא שצונו לזכור מה שעשה לנו עמלק מהקדימו להרע לנו ושנאמר זה בכל עת ועת ונעורר הנפשות במאמרים להלחם בו.
אלא שגישה זו מעוררת בעיה. הרמב"ם בהלכות מלכים (פרק ה) כותב:
הלכה ד: מצות עשה להחרים שבעה עממין שנאמר החרם תחרימם, וכל שבא לידו אחד מהן ולא הרגו עובר בלא תעשה שנאמר לא תחיה כל נשמה, וכבר אבד זכרם. הלכה ה: וכן מצות עשה לאבד זכר עמלק, שנאמר תמחה את זכר עמלק, ומצות עשה לזכור תמיד מעשיו הרעים ואריבתו, כדי לעורר איבתו, שנאמר זכור את אשר עשה לך עמלק…
הרמב"ם כותב שאין בפועל משמעות למצוות החרמת שבעה עממים, שהרי אבד זכרם, והכוונה היא לכך שסנחריב בלבל את האומות (ראו רדב"ז שם). בפשטות, כשם ששבעת העממים אינם קיימים יותר, כך גם ביחס לעמלק (וכן כתב במנחת חינוך מצווה תרד סק"א). אם אי אפשר להילחם בעמלק, בשביל מה אנו ממשיכים לקיים את מצוות זכירת מעשה עמלק?
מדברי חלק מהמפרשים עולה, שבניגוד לשבעת עממים, עמלק עדיין קיימים אי שם. הגהות מיימוניות (שם אות א) כותבים, שמלחמת עמלק תתרחש רק בימות המשיח. כך עולה בעצם ממדרשי חז"ל (מכילתא דרבי ישמעאל, מסכת דעמלק פרשה ב):
יאמר כי יד על כס י-ה מלחמה לה' וגו': ר' יהושע אומר לכשישב הקב"ה על כסא מלכותו ותהי ממלכתו באותה שעה מלחמה לה' בעמלק.
המלחמה בעמלק היא חלק מהמלכת הקב"ה בצורה שלמה בעולם. רק באותו יום לעתיד לבוא שבו 'היה ה' למלך על כל הארץ' תתקיים המלחמה בעמלק. ואם כן, אנו מצווים לזכור את מעשה עמלק לקראת אותה מלחמה עתידית.
אבל בקרב הוגי הדעות בדורות האחרונים, בעיקר בעולם החסידות, ישנה גישה אחרת. עמלק הוא ביטוי לרע שבעולם, במובנים שונים, ועל כן, מלבד המלחמה הפיסית באנשים מזרע עמלק, שאולי אינה קיימת, יש מלחמה נוספת, בעולם הרוחני שמשקף עמלק. במובן הזה, מצוות זכירת מעשה עמלק אולי נפרדת ממצוות מחיית עמלק בפועל. גם אם אין עמלקים למחות בפועל, יש עולם רוחני של עמלקים שיש להתנגד אליו.
בדרך זו, הוגי הדעות בעצם מבקשים לתמצת – מהי נקודת הרוע המהותית שבעולם. מהי הנקודה הפנימית שבבסיס כל הרע שבעולם, ושמולה מתמודד עם ישראל? נציג כאן בקצרה שתי גישות:
בספרי החסידות, מרבים לדבר על עמלק כפגיעה ברגש הרצון לקדושה. עיקר החיבור בין האדם ובין הא-הים הוא ע"י רגש הקדושה. העמלקיות היא ביטוי לרצון ללכת אחרי תאוות הלב, במקום אחרי רגשות הקדושה. כך למשל כותב השם משמואל (תצווה וזכור תרעד):
הנה כחו של עמלק לא די שמפזר את ישראל מלימוד התורה אלא עוד להיפוך מכנס אותן בדבר שיצה"ר חפץ בו… היינו שמכניס בלב ישראל תשוקה ונייחא בתאוות רעות. והנה כבר אמרנו במקום אחר כי בטבע הלב להשתוקק ואין שני מיני תשוקה היינו תשובה קדושה ותשוקה טמאה יכולין להיות כאחת… ולעומת שיש באדם תשוקה קדושה ונייחא בעבודת ה', מגרש מתוך הלב תשוקה ונייחא הטמאה, ומעורר איבה על כחות הרע המבטלין את האהבה הקדושה… וזה שאמר הכתוב והיה בהניח וגו' תמחה וגו', היינו במה שיש באדם נייחא בדבר קדושה בזה עצמו מוחה את עמלק מלב.
רעיון בכיוון שונה לחלוטין עולה מדבריו של הרב עמיאל (אל עמי חלק ג עמ' קלד):
ואמנם, השי"ת אינו אוהב מלחמות מעולם… אכן, מלחמה אחת הכריז למלחמת מצווה – זוהי המלחמה עם עמלק – המלחמה נגד המלחמות בכלל… העמלקות שונאת את החלשים, והיהדות שונאת את התקיפים. המעלקות מבקשת את הרודפים, וא-הי ישראל מבקש את הנרדפים.
ובאיזה אמצעים אנו לוחמים עם העמלקות ועם כל בעלי הסיף למיניהם?… שיטת היהדות כי אין קטיגור נעשה סניגור. את הרע לא נוכל לעקור מן העולם ע"י הרע גופא… אין לוחמים ביד חזקה ע"י יד חזקה, ואין לוחמים נגד הסיף ע"י הסיף.
וכשהכריזה היהדות מלחמה נגד המיליטריזמוס, לא הכריזה זאת ע"י המיליטריזמוס, אך על ידי "ויאמר ה' אל משה – כתוב זאת זכרון בספר".
לדבריו, המוקד של העמלקיות הוא במחשבה שהחזק שולט. אם אני יכול להשיג משהו, הרי שאני רשאי להשיג אותו. זוהי תפיסת המלחמה, שאותה מייצג עמלק. לעומת זאת, היהדות מציגה תפיסה לפיה הצודק שולט. אפילו אם אני יכול להשיג משהו, לא בטוח שמותר לי להשיג אותו. המוקד הוא לא בהבדל בין תשוקות רעות ובין תשוקה של קדושה, אלא (ושמא יש לומר שזהו ביטוי של ההבדל בין תשוקות אלו) בין המחשבה שהתשוקות שלי שולטות במעשי, ובין המחשבה שהצדק והיושר שולטים במעשי.