לרגל פרשת פרה שאותה נקרא השבוע, נעסוק במשמעותם של דיני טומאה וטהרה.
שתי גישות עיקריות אנו מוצאים ביחס למשמעותם של דיני הטומאה והטהרה. הגישה הראשונה, מיוצגת על ידי הספורנו (במאמרו 'כוונת התורה' – נדפס בהקדמה לפירושו לתורה):
בטומאה ובכל טמא, יתחברו השדים. שהם מדיחים את אדם מן הדרך כפי האפשר אצלם ומשברים עליו רוח הטומאה במקומות הטומאה אשר שם רב משכנם כמו שהזכירו רז"ל: "הלן בבית הקברות כדי שתשרה עליו רוח הטומאה".
ונראה שהשדים הם נשמות רשעי ארץ נבדלות זו מזו לרוע כפי מה שהיה רב רשעם בעולם הזה… לזה נראה שהם מתחברים לכל טמא ליהנות ברוח טומאתו ויותר לטמא לנפש אשר טומאתו יותר נבחרת אצלם… ובהיות כל חברתם הפכית לקדושת דרכי חיי העולם המכוונים במקדש וקדשיו אסרה התורה הא-הית בהם כל מיני הטומאה.
הטומאה קשורה לשדים. הדברים המטמאים הם דברים שהשדים אוהבים אותם, כמו הנבלות, ועל כן התורה מצווה להתרחק מהם, במיוחד בכל מה שקשור למקדש.
הגישה השניה מיוצגת על ידי הרמב"ם. הרמב"ם מתייחס למשמעותה של הטומאה בכמה מקומות. בסוף ספר טהרה (הלכות מקוואות פרק יא הלכה יב) כותב הרמב"ם:
דבר ברור וגלוי שהטומאות והטהרות גזירות הכתוב הן, ואינן מדברים שדעתו של אדם מכרעתו והרי הן מכלל החוקים.
כאן כותב הרמב"ם, שטומאה וטהרה הם דברים שאינם מובנים בשכל האנושי. אולם במורה נבוכים (חלק ג פרק מז) כותב הרמב"ם הנמקה:
כבר בארנו שהכונה כולה היתה במקדש להתחדש בו התפעלות לבא אליו ושיירא ויפחד, כאמרו את מקדשי תיראו, וכל דבר נכבד כשיתמיד האדם לראותו יחסר מה שבנפש ממנו וימעט מה שהיה מגיע בגללו מן ההתפעלות. כבר העירו החכמים ז"ל על זה הענין ואמרו שאין טוב להכנס למקדש בכל עת שירצה, וסמכו זה לאמרו הוקר רגלך מבית רעך. ומפני שהיתה זאת הכונה, הזהיר השם יתברך הטמאים מהכנס למקדש עם רוב מיני הטומאות, עד שכמעט שלא תמצא אדם טהור רק מעטים… ויהיה זה כולו סבה להתרחק מן המקדש ושלא ידרכו בו בכל עת.
כלומר, באמת, הדברים המטמאים אינם בעלי טומאה עצמית, אלא הם דברים שבחרה התורה, כדי לגרום לכך שאדם לא יוכל להיות טהור בכל עת, וכך לא יוכל להיכנס למקדש בכל עת, וממילא כשיכנס, יוכל לחוש את ההתפעלות ויראת הכבוד הנחוצה.
כעין גישת בינים בין שתי גישות אלו, ניתן להציג את דבריו של הכוזרי (מאמר שני אות ס):
אפשר שתהיה הצרעת והזיבות תלויות בטומאת המת, כי המות הוא ההפסד הגדול, והאבר המצורע כמת … ורובנו משתנה מקרבת המתים והקברות, ומתבלבלת נפשנו זמן מה בבית אשר היה בו מת…
לדעתו של הכוזרי, יסוד הטומאה הוא המפגש עם המוות. על כן, טומאת מת היא החמורה שבטומאות. מסתבר, שכוונתו היא, שהמוות קשור בהכרה עמוקה של חוסר היכולת לשנות, להשתפר ולתקן. על כן, תוצאת המפגש עם המוות הוא דיכאון. שאר הטומאות נובעות מדמיונן אל המוות.
מחד, הכוזרי כותב, בדומה לספורנו, שלטומאה יש היבט עצמי, מחמת הקשר אל המוות. אולם, בניגוד לספורנו הרואה בטומאה איזשהו משהו עצמי, אצל הכוזרי, הטומאה היא בסופו של דבר עניין פסיכולוגי במידה מסויימת – מצב נפשי של דיכאון הנולד כתוצאה מהמפגש עם המוות.
בזמננו, כשאין מקדש וכולנו טמאי מתים, הטומאה והטהרה במובנם ההלכתי, רחוקים מאיתנו. אולם שלושת הגישות להסבר הטעם של ענייני טומאה וטהרה רלוונטיות גם היום.
מדבריו של הספורנו אנו למדים על כך, שישנם עניינים בעולם הזה, שמרחיקים אותנו מעבודת ה', ואי אפשר לאחוז במקל משני קצותיו – גם להיות טמא, וגם להיות קדוש. על כן, חלק מתהליך הכניסה בעבודת ה' הוא ההתרחקות מדברים שעושים חיץ בינינו ובין הקב"ה.
מתוך דבריו של הכוזרי, מתבאר כי עבודת ה' קשורה בשמחה, באופטימיות ובהכרה העמוקה ש'כל זמן שהנר דולק – אפשר לתקן'.
כך עולה גם מדבריו של הרמב"ם. עבודת ה' דורשת שינוי והתחדשות מתמידים. אם אנו עושים את אותם הדברים כל הזמן, סופנו שנעשה את הדברים בצורה טכנית לחלוטין, בלא התפעלות הנפש הנלווית אליהם.