פרשת אחרי מות שקראנו בשבוע שעבר ופרשת קדושים, שאותה אנו קוראים השבוע, עוסקות בין השאר גם באיסורי עריות.
בחז"ל מצינו גישות שונות, בשאלה אם איסורי עריות הם מכלל החוקים חסרי הטעם, או המשפטים. כך למשל בגמרא ביומא (סז:):
תנו רבנן את משפטי תעשו דברים שאלמלא נכתבו דין הוא שיכתבו. ואלו הן: עבודה זרה וגלוי עריות ושפיכות דמים וגזל וברכת השם.
אולם, בשמונה פרקים (פרק ו), הרמב"ם מצטט מהספרא (פרק כ פס' כו):
ר' אלעזר בן עזריה אומר: מניין שלא יאמר אדם: אי אפשי ללבוש שעטנז, אי אפשי לאכול בשר חזיר, אי אפשי לבוא על הערווה, אבל איפשי, מה אעשה ואבי שבשמים גזר עליי כך…
ומהמדרש הזה נראה, שעריות הן מהדברים שאין להם טעם.
במסגרת הדעות שלאיסור עריות יש טעם, חלק מהראשונים כתבו, שהוא קשור לשלילת יצר המין. כך כותב הרמב"ם במורה נבוכים (חלק ג פרק מט):
איסור העריות – העניין בכולן למיעוט התשמיש ותיעובו, ולהסתפק ממנו במועט שבמועט… והעריות בכללותן כוללן עניין אחד… שכל אחת מהן מצויה עם האדם תמיד בביתו, והיא קלה להימצא לו וקרוב להשיגה, ואין טורח במציאתה… ואילו היה דין הערווה כדין הפנויה, כלומר שמותר לישא אותה ויהיה בה רק איסור היותה בלתי-נשואה, היו רוב בני האדם נכשלים בזנות עמהן תמיד. וכיוון שנאסרה ביאתן לגמרי והורתענו מכך בהרתעות חמורות… ושאין שום דרך לביאתן של אלו, הושג הביטחון מן הגישה אליהן, ובטלו ההרהורים בהן.
לדעתו של הרמב"ם, התורה באה להילחם ביצר המין, שהוא דבר מגונה. היות שהנשים המצויות ביותר אצל האדם הן קרובותיו, אסרה התורה את התשמיש עמהן. דרך זו מופיעה גם אצל רס"ג (אמונות ודעות ג, ב) ובפירושו של האבן עזרא לתורה (ויקרא יח, ו).
בדורות מאוחרים, מצינו גישה אחרת לאיסור עריות. גישה זו מבוססת על המחשבה, שיצר המין כשלעצמו אינו פסול. הוא ככל היצרים של האדם – כשם שהרצון של האדם לאכול חשוב, ובלבד שלא יגזים, כך גם יצר המין חשוב, כשהוא משמש את מטרתו. מה אם כן הסיבה לאיסור עריות?
הרב קוק (שמונה קבצים, קובץ ו פיסקה סח) כותב:
אהבת הקרובים, ואהבת אשה, הם שני מיני אהבה שאסורים שיגעו זה בזה, כי כל אחד מקלקל את חבירו בהיותו נוגע, בנפש וביסוד העולם. זורמות הן אלה שתי האהבות כל אחת במסלולה המיוחד, והן, על ידי שיתוף השפעתן בונות את העולם. וכשהן באות בערבוביא, באופן שאי אפשר לכל אחת מהנה להתפשט כראוי, עוצרות הן את כל טוב העולם, וממלאות חשיכה את הנפש ואת העולם, וכחות הדין והזעם מתפרצים בטומאה רבה וקצף נורא לשבר ולכלות.
התורה מבחינה בין אופן האהבה הראוי בין הקרובים, ובין אופן האהבה הראוי בין איש לאשתו. מעניין לציין, שגישה זו מקבלת חיזוק מסויים מדברי הרמב"ם (איסורי ביאה פרק כא):
הלכה ו: המחבק אחת מן העריות שאין לבו של אדם נוקפו עליהן או שנשק לאחת מהן כגון אחותו הגדולה ואחות אמו וכיוצא בהן אף על פי שאין שם תאוה ולא הנאה כלל הרי זה מגונה ביותר ודבר אסור הוא ומעשה טפשים הוא, שאין קריבין לערוה כלל בין גדולה בין קטנה חוץ מהאם לבנה והאב לבתו. הלכה ז: כיצד מותר האב לחבק בתו ולנשקה ותישן עמו בקרוב בשר, וכן האם עם בנה כל זמן שהם קטנים…
כלומר, ההנחה הפשוטה של הרמב"ם היא שלפחות אצל חלק מהעריות, דווקא המשיכה הגופנית חלשה יותר ו'אין שם תאוה ולא הנאה כלל'. זאת בניגוד לדבריו במורה הנבוכים, שהתורה אסרה את העריות דווקא משום היצר המיני. אולם, לדבריו של הרב קוק מצטרפת ההנחה, שבין הקרובים, היצר המיני מראש אמור להיות חלש יותר.
האבחנה של הרב קוק מופיעה ברמה מסויימת גם גם בדברי הרמב"ן בספר בראשית, בפרשנותו לפסוק "עַל כֵּן יַעֲזָב אִישׁ אֶת אָבִיו וְאֶת אִמּוֹ וְדָבַק בְּאִשְׁתּוֹ וְהָיוּ לְבָשָׂר אֶחָד" (בראשית ב, כד):
על כן יעזב איש את אביו ואת אמו ודבק באשתו וגו' – רוח הקדש אומרת כן לאסור העריות לבני נח… והנכון בעיני, כי הבהמה והחיה אין להם דבקות בנקבותיהן, אבל יבא הזכר על איזה נקבה שימצא, וילכו להם, ומפני זה אמר הכתוב, בעבור שנקבת האדם היתה עצם מעצמיו ובשר מבשרו, ודבק בה, והיתה בחיקו כבשרו, ויחפוץ בה להיותה תמיד עמו.
וכאשר היה זה באדם, הושם טבעו בתולדותיו, להיות הזכרים מהם דבקים בנשותיהם, עוזבים את אביהם ואת אמם, ורואים את נשותיהן כאלו הן עמם לבשר אחד… והנה יעזוב שאר אביו ואמו וקורבתם, ויראה שאשתו קרובה לו מהם:
כלומר, יצר המין משמש ככלי ליצירת החיבור המיוחד בין איש ואשה, שהופך אותם לבשר אחד, להיותם יותר קרובים מהקירבה שבין אדם למשפחתו הטבעית. איסור עריות מקלקל את האבחנה הזו, וגורם לכך שהקירבה בין בני המשפחה תהיה זהה לקירבה המשפחתית.