ביומו האחרון עלי אדמות, משה רבנו דואג להמשכיות ההנהגה של עם ישראל. יהושע מתחיל לתפקד כמנהיגם של ישראל, ומשה מסיים את כתיבת התורה, והעברת תפקיד מלמדי התורה ללויים.
חלק מתהליך המשכיות הנחלת התורה עובר דרך פרשת הקהל, שגם היא מופיעה בפרשתנו: ”הַקְהֵל אֶת הָעָם הָאֲנָשִׁים וְהַנָּשִׁים וְהַטַּף… לְמַעַן יִשְׁמְעוּ וּלְמַעַן יִלְמְדוּ וְיָרְאוּ אֶת ה' אֱ-הֵיכֶם וְשָׁמְרוּ לַעֲשׂוֹת אֶת כָּל דִּבְרֵי הַתּוֹרָה הַזֹּאת“. חז“ל אומרים, שהלימוד של האנשים, הנשים והטף אינו לימוד זהה: ”אם אנשים באים ללמוד, נשים באות לשמוע, טף למה באין? כדי ליתן שכר למביאיהן“. המפרשים נחלקו בשאלה, האם הטף המדובר הגיעו לגיל חינוך או לא. הרבה מאוד נוקטים, שמדובר בילדים שהגיעו כבר לגיל חינוך, אבל ילד שלא הגיע לגיל חינוך, לא שייך בחובה זו. ויש שאמרו, שגם החוויה של ההגעה משמעותית, אפילו אם אין לומדים ממש. ונמצא שיש כמה רמות בלימוד התורה. הרמה המעמיקה יותר, היא בגדר ’ללמוד‘. ישנו לימוד שטחי יותר, שהוא בגדר ’לשמוע‘, ויש כאלו, שלימוד התורה רק יוצר אצלם חוויה, בלי שנקלט בהם גם ידע.
ברור שלימוד התורה העיקרי, הוא לימוד התורה המעמיק. אבל מבחינת החיבור לתורה, שבו עוסק משה רבנו ביום מותו, חיבור זה יכול להתקיים אפילו בלימוד פחות יותר. ב‘שמיעה‘ שטחית של התורה, ואפילו רק בעצם החוויה. לימוד בסיסי כזה, שנועד לחיבור אל התורה, הוא לימוד שבו כולם יכולים ליטול חלק, ויתירה מכך, כולם נדרשים ליטול בו חלק – אנשים, נשים וטף.