המשנה בסוף פרק חמישי של יומא (ס.) אומרת:
כל מעשה יום הכפורים האמור על הסדר אם הקדים מעשה לחבירו לא עשה כלום.
ואכן, אנו קוראים ביום הכיפורים עצמו את סדר העבודה. מתוך הנחה, שיש כאן עבודה הנעשית על פי סדר ברור. אלא שעיון בשלבים השונים של העבודה נותן דווקא תחושה של אי – סדר. ראשית, הכהן מתוודה על פרו (פרק ג משנה ח). לאחר מכן, הוא מגריל על שני השעירים (סוף פרק ג ותחילת פרק ד). הוא מכין את השעיר לשילוח, ואז עוזב את השעירים וחוזר לפר, ומתוודה עליו פעם שניה (פרק ד משנה ב).
כעת, הוא שוחט את הפר, אבל במקום להתחיל להזות את דם הפר, הוא עושה את עבודת הקטורת. לוקח מחתה וגחלים, ונכנס למקדש (תחילת פרק חמישי).
רק לאחר סיום עבודת הקטורת, הוא מזה מדם הפר בקודש הקדשים (פרק ה משנה ג), ואז יוצא ושוחט את השעיר לשם (שם משנה ד). ואז מזה מדמו בקדש הקדשים, ויוצא, ומזה מדם הפר ומדם השעיר על הפרוכת ועל המזבח, ורק לאחר מכן, מתפנה לשעיר לעזאזל (בפרק ו).
מפני מה העבודות מתערבבות להן כך?
הסבר חלקי הוא, שההגרלות על השעירים וכן הוידויים, הם הכנות לעבודות ההקרבה. עיקר השאלה הוא, מדוע עבודת הפר והשעיר מעורבים יחד עם הקטורת.
מורי ורבי, הרב שבתי רפפורט (פר ושעיר של יום הכיפורים, בתוך 'בהיותו קרוב – אסופת מאמרים לימים הנוראים לזכרו של יחיאל שי פינפטר, עמ' 350 – 355) נותן פן נוסף של ההסבר. הרמב"ם בהלכות שגגות (פרק יא הלכה ט) כותב:
טומאת מקדש וקדשיו שהיה לה ידיעה בתחלה ולא היה לה ידיעה בסוף שעיר של יום הכפורים הנעשה בפנים ויום הכפורים תולין עד שיודע לו ויביא קרבן עולה ויורד.
…ועל זדון טומאת מקדש וקדשיו פר כהן גדול של יום הכפורים מכפר אם היה המזיד מן הכהנים. ואם היה מישראל דם שעיר הנעשה בפנים ויום הכפורים מכפר, שנאמר וכפר על הקדש מטומאת בני ישראל.
הרמב"ם כותב, שיש הבדל בין מי שחטא בטומאת מקדש וקדשיו במזיד, למי שחטא בשוגג. על מי שחטא בשוגג, לעולם שעיר של יום הכיפורים מכפר. אולם, אצל מי שחטא במזיד, יש הבדל בין כהנים לישראלים. על הכהנים מכפר הפר, ועל הישראלים, השעיר.
לדעת מו"ר, הערבוב בין עבודות הפר והשעיר מצביע על כך, שלמרות שלכאורה אלו כפרות שונות, על חטאים שונים, אופי הכפרה זהה. כיצד אפשר שכפרת מי שעשה במזיד תהיה דומה לכפרת מי שעשה בשוגג?
הסברו של מו"ר הוא, שכפרת יום הכיפורים אינה מבוססת על התשובה של החוטא. שכן, על חטאים שונים נדרשת תשובה שונה. כפרת יום הכיפורים מבוססת על ריצוי מעיקרה על כלל ישראל:
יש בכפרה זו הארה וגילוי יסודיים ושרשיים שעם ישראל והיחיד מישראל רצוי ואהוב לפני הקב"ה כפי שהוא. ממילא מתעוררת גם הבנה מלמעלה למניעי החטא שלפעמים הם לשם שמים ומתוך מניע טהור כאשר יורדים אל תוך נפשו של האדם וזדונות עשויים ליהפך לזכויות.
דברים דומים כותב הרב סולובייצ'יק (על התשובה עמ' 81 ואילך) בהסבר דעת רבי לפיה עיצומו של יום מכפר גם בלי תשובה, ובביאור דברי הרמב"ם (הלכות תשובה פרק א הלכה ב) על כך ששעיר המשתלח מכפר על חלק מהעברות לפחות גם בלי תשובה.
אם נפרדים מהנסיון לעשות סדר בעבודת הכהן הגדול במובן של הפרדה בין עבודת הקרבנות השונים, מתברר שישנו סדר חלופי, על פי המיקום של העבודות. מלבד עבודות ההכנה שהזכרנו, הכהן הגדול מבצע קודם כל את עבודת קדש הקדשים – קטורת, פר ושעיר, ולאחר מכן הזאת הפרוכת, לאחר מכן מזבח הזהב, ואם נרצה, סופו של התהליך הוא בשעיר לעזאזל, שעבודתו נעשית מחוץ למקדש בכלל, בשילוחו למדבר. כלומר, תהליך טהרת המקדש מתרחש מבפנים החוצה.
תהליך טהרת המקדש, במובן הזה, נראה לכאורה הפוך. היה צריך לטהר את המקדש מבחוץ פנימה, כאשר שלב אחר שלב, עם ישראל מתקדם, ויכול להיכנס יותר ויותר לפנים ולפנים.
המשמעות של התהליך כפי שהתורה אומרת לעשות אותו, היא, שעיקר עבודת הטהרה לא נעשית ע"י עם ישראל אלא על ידי הקב"ה. הכהן הגדול נכנס כדי לאפשר את השראת השכינה בקדש הקדשים, ואחרי כן, שלב אחרי שלב, הכהן הגדול, שנכנס לפנים ולפנים ואל תוך הענן, הוא שיכול לטהר את דרכה של השכינה לצאת אל עם ישראל כולו.
כדי לחדד את נקודה, וכהמשך לקו שהתחלנו בפוסט הקודם, הרי שהכהן הגדול יכול לטהר את המקדש לא מכח תפקידו והיותו שליחו של עם ישראל. אלא אדרבה, מכח היותו שליחו של הקב"ה. הוא נכנס אל תוך הענן, כי רק מי שנכנס לפנים ולפנים יכול להיות שליחו של הקב"ה ולסייע בטהרת המקדש.